לגדול בפריפריה זה לא דבר פשוט. בהיעדר רישיון נהיגה, המעבר ממקום למקום מתאפשר רק באמצעות טרמפים מזרים או הליכה ארוכה. חיי לילה זוהרים כמעט ואינם קיימים, והכניסה למועדונים הופכת לאתגר עבור מי שעוד לא הגיע לגיל 18. במציאות כזו, כל קשר חברתי שנוצר – בין אם עם חבר לכיתה או חבר ללהקה – הופך למשמעותי וראוי לשימור. חברותם של טל ורון, חברי להקה ותלמידי תיכון בפריפריה, היא דוגמה לקשר כזה. זהו חיבור אפלטוני המשמש כמפלט מן השגרה הלוחצת ומציע מענה להתמודדות עם מחשבות קודרות, תהיות על עתיד לא ברור ושגרה חסרת גיוון. קשר זה, אשר במרכזו עומדות שתי דמויות פסימיות ומורכבות מאוד, מציע גם לנו – הצופים – מעין מפלט מחיי היום-יום של ארץ ישראל הפסימית של 2025, למרות שכמונו, גם הדמויות מתעסקות לא מעט במוות.החיבור בין טל (לאה לב) ורון (תובל שפיר) מהווה את מרכזם של שלושה סיפורים קצרים ושני פרולוגים המשולבים בסרט. דרך נופיו היפים והמנומנמים של היישוב מזכרת בתיה, אנחנו מקבלים פיסה מחייהם של שני המתבגרים לאורך שורת אירועים יומיומיים כמו ניסיון להיכנס לבר או הדרך הביתה לאחר חזרות הלהקה שהם מובילים. כך אנחנו מקבלים הצצה לתפיסת עולם הייחודית של רון, הנוהג ללכת נגד המערכת ולומר לאנשים שלא מסכימים לדעתו שהם "עבדים למערכת", או "עברו לדארק סייד". בדיוק דמות המרדן שאתם בוודאי מכירים מהתיכון. בניגוד אליו, טל היא דווקא הבוגרת האחראית שנוהגת לסדר את השטח אחריו וגם לוודא שהוא לא יישאר לבד.
פרסומת
מבעד לנוסטלגיה שהסרט מעורר, בעיקר דרך החולצות ששני החברים נוהגים ללבוש, החוויה שמציע הסרט הזה מזכירה את הצפייה ביצירה מסוגת "תיאטרון האבסורד", שבה העלילה עוקבת אחרי שתי דמויות מרכזיות וההתמקדות העיקרית היא באבסורדיות שבחיים עצמם. ז'אנר זה גם מתאפיין בבחירה מודעת להימנע מפיתוח מסורתי של דמויות או עלילה, במטרה לשקף את חוסר ההיגיון ואת המחזוריות שבחיי היומיום. בדיוק כך פועל "ילד זין". במאי הסרט, ירדן אגיאן, משתמש בריבים, ויכוחים וטקסטים מתריסים כדי ללכוד את השגרה המונוטונית של החיים בפריפריה, תוך שהוא מצליח להפוך רגעים שנראים טריוויאליים לכדי חוויה טעונה רגשית. מאבקים קטנים, הערות חצי ציניות ושיחות שמובילות למבוי סתום הם הכלים הסגנוניים של אגיאן להאיר את הריקנות ואת תחושת התקיעות של גיבוריו.כל אלו מתנקזים לכדי מה שיכול היה לעבוד כסרט קצר נהדר. כך בדיוק הפרויקט התחיל, כסרט קצר ומוצלח מאוד שהוביל להפקה של סרט קצר נוסף אחריו. בעקבות השניים, יוצרי הסרט ניסו להאריך את העלילה עוד קצת כדי להשיג את מה שיכול היה להיחשב כסרט באורך מלא. זו יכלה להיות הברקה ודרך נהדרת ליצור סרט ביכורים, דבר קשה במיוחד בנוף הקולנוע הישראלי של ימינו. אך אגיאן מתעקש לשתול אותנו במקום ולהגיש סרט חסר בנייה נרטיבית או קצב התקדמות רגשי. בתום ההקרנה, הסרט משאיר את הצופים עם אותה תחושה שהדמויות שלו מרגישות - ריקניות ופספוס.
יחד עם זאת, קשה לומר ש"ילד זין" לא מהנה. הטקסטים הנוקבים שכתב אגיאן מצליחים לשמור על עניין לאורך כל הדרך, כשהם משלבים ביקורתיות, הומור ואמירה חדה על המציאות. הצילום של רון ברנוב מהווה חלק בלתי נפרד מהקסם של הסרט, כאשר הוא הופך את מזכרת בתיה לדמות בפני עצמה – חברה שלישית בקאסט המרשים. אם כבר מדברים על הקאסט, הכימיה בין לאה לב ותובל שפיר היא ללא ספק הנקודה החזקה של הסרט. החיבור הטבעי ביניהם בולט לאורך כל הסצנות המשותפות, ושיאו במעין סצנת ריקוד המצליחה להיות בו זמנית אינטימית ומהפנטת. מי שגונב את ההצגה הוא אביעד בנטוב, המוכר מתפקידו כאוח מהצמד "גור ואוח". הופעתו הקצרה בסרט היא תזכורת לכישרונו הקומי יוצא הדופן ומספקת רגעים של שנינות. בנטוב מוכיח שהוא כוכב קומי מהשורה הראשונה, וללא ספק ראוי לקבל תפקידים מרכזיים נוספים בעתיד.דרך סגנון ייחודי וחד, אגיאן מבסס את עצמו כקול מרענן בקולנוע הישראלי, ואולי אף כמי שמסוגל לייצג את קולה של הפריפריה בצורה אותנטית ורגישה. אמנם לסרט חסרים מבנה נרטיבי ומרכיבים דרמטיים שדרושים לו כדי להפוך ליצירה מלאה אותה אפשר לקחת ברצינות כסרט באורך מלא, אך עם מעט יותר ליטוש ואיזון בין סגנון לתוכן, אגיאן עשוי להפתיע בפרויקטים עתידיים ולהפוך לדמות משמעותית בעולם הקולנוע המקומי.