הקריירה של ניקולס קייג' ידעה שיאים כמו "לעזוב את לאס וגאס" ותהומות כמו"גוסט ריידר". קייג' שזכה לביקורת רבה על המוניטין שיצא לו לא לבחול כמעט באף הצעת עבודה הוא בעל אחת הקריירות המתעתעות ביותר בהוליווד. כוכב על שמתבזה לעיתים בסרטים איומים. כמי שמאד מחבב את קייג' ואת דמותו הנחושה (לעיתים מדי) שמחתי לגלות אותו מככב במלוא הדרו בסרט "ג'ו". תפקידו כבחור הטוב בעל העבר המפוקפק בדרום ארצות הברית הוא אחד מההופעות המרשימות ביותר של קייג' במהלך הקריירה שלו.
ברוכים הבאים לחצר האחורית של ארצות הברית. מקום שבו העליבות ניכרת בכל פינה העצבים מרוטים והערוץ הנצפה ביותר היא ערוץ מזג האוויר. ג'ו בגילומו של ניקולס קייג' הוא גבר גדל גוף בשנות הארבעים לחיו עם עבר מפוקפק משהו. הוא מנהל עבודה של כמה אפרו אמריקאים (שחלקם הגדול רפי שכל) העוסקים בהרעלת עצים כדי לאפשר נטיעה של עצים חדשים. ג'ו חי לו בדד עם כלבתו האימתנית ומחלק את זמנו בין עבודתו הסיזיפית לבין הליכה לבית הבושת המקומי לבין ריב מזדמן עם שלטונות החוק המקומיים. כשמגיעה משפחתה חדשה לעיירה, משפחה שבראשה אב מכה ואלכוהוליסט ג'ו מוצא עצמו מתעניין בבן המתבגר של אותו אלכוהוליסט. התעניינות שתשנה לעד את חיו של ג'ו.
פרסומת
דוויד גורדון גריר המתמחה בקולנוע אינדי וביים בין היתר את "אננס אקספרס" הפרוע, חוזר בסרט קטן ומתאר באמצעות ריאליזם החותך בבשר החיי את הנכשלים והנדכאים של אמריקה . חוסר התקווה והייאוש חג כעננה מעל המשתתפים בסרט ונדמה שרק ג'ו מצליח איכשהו לצוף מעל המדמנה וראות שיש בעולם יותר מפשע ודפרסיה. קייג' יוצק לדמותו של "ג'ו" את כל הכריזמה שלו וממלא את הדמות המיוסרת הזו בנפח עד שנדמה לרגעים כי "ג'ו" הוא יותר אמן מאשר אדם קשה יום ואיש צווארון כחול.
את הנער המתבגר ש"ג'ו" בעצם מאמץ (ואולי מחפש את הגאולה דרכו) מגלם טיי שרידן שכיכב בסרט "מאד" שהוקרן על מסכינו ב2012. על פניו גם ב"מאד" מדובר היה באזורים שכוחי אל של אמריקה ובטיפוס יוצא דופן שדמותו של שרידן נמשכת אליו (מתיו מקונוהי בתפקיד מאד) אולם בעוד ש"מאד" היה שיר הלל לדרום הקלאסי והנוסטלגי והזכיר את סיפוריו של פוקנר הרי שב"ג'ו" אין שמץ של גלוריפיקציה של הנפשות הפועלות והעיבוד לספרו של לארי בראון מכה בצופה ללא רחמים.
את ההצגה גונב בסרט גארי פולטר המגלם את אביו של הנער המתבגר. פולטר שזהו תפקידו הקולנועי הראשי הראשון והיה חסר בית ברוב ימיו מעביר הופעה מצמררת בריאליות שלה שווה לראות את הסרט לו רק בשביל סצנה אחת שבה הוא חומד את בקבוק המשקה של אחד הפועלים של "ג'ו" .סצנה המערבבת ( כמו כל הסרט) אכזריות קיצונית ביחד עם חמלה והומאניות. פולטר נפטר זמן קצר לאחר צילומי הסרט והסרט הוקדש לו.
"ג'ו" אינו סרט קל לעיכול,אולם בשל המשחק יוצא הדופן של קייג', פולטר ושרידן ובשל האווירה המלנכולית הנחה עליו ושואבת את הצופה לתוכו שווה מאד לצפות בו. רק יש להיזהר שלא ללכת לאיבוד בדרום של ארה"ב .