יש סרטים שגדולתם היא באווירה ששורה עליהם ובתחושות שאווירה זו יוצרת אצל הצופה. סרטו החדש של אדם סנדרסון "לוויה בצהריים", שהינו עיבוד לרומן של ישעיהו קורן הינו מסוג יצירות אלו. בישראל של תקופת הצנע, הגר היא אישה צעירה החיה בישוב אי שם ומעבירה את זמנה בהתבוננות בסביבתה. היא מחכה שבעלה יחזור מעבודתו ואז היא תבשל לו ארוחת ערב והם ילכו לישון בדממה. כשהגר מתיידדת עם בנה הצעיר של השכנה היא לוקחת אותו לשיטוטים בחורבות שסמוכות לישוב ושם כתוצאה מאירוע מר ונמהר ישתנה גורלה לעד.סנדרסון בורא עולם שבו כמעט ולא מביעים רגשות, השתיקה היא דומיננטית והתחושה היא של אנשים קשים בזמנים קשים. הצבעים השולטים הם אפור וחום. אפור כצבע הבגדים הכבדים שלובשים חברי הישוב וחום כצבע האדמה החרוכה שליד הישוב. שערה האדמוני של הגר מפר במעט את המלנכוליה ומהווה מעין התרסה אילמת למצב הקיומי שבו שרויים גיבורי הסרט - מצב של מאבק סיזיפי באיתני הטבע וברגשות האנושיים המאיימים להתפרץ. על יצירת העולם המיוחד של הסרט אחראי גם הצלם נדב הקסלמן שבעיני ביצע את עבודת הצילום הטובה ביותר בשנה האחרונה בקולנוע הישראלי.
פרסומת
לי הזכיר הסרט את הסרטים שנעשו על תקופת השפל בארה"ב כדוגמת "ענבי זעם " המופתי של ג'ון פורד. גם ג'ון הילקוט אשר מציב בדרך כלל את גיבוריו בעולם חרב ומוכה חידלון כמ ב"ארץ יבשה" המצוין בו התאהב הגיבור גדול הגוף באישה אדמונית ממש כמו הגר גיבורת "לוויה בצהריים" ובעלה.הסרט מתקדם לאיטו ואינו ממהר לשום מקום ומכיל - מעבר לתיאור עלילותיה של הגר- גם ביקורת נוקבת על החברה הישראלית של אחרי קום המדינה. חברה מיליטנטית (לא במקרה המפגש עם החייל יוביל את הגר להחלטה פזיזה ולתוצאות טרגיות לה ולבן חסותה הצעיר), חברה חסרת סובלנות מינימלית שאינה מסוגלת להכיל את האחר ואת השונה ,חברה שבה לא מדברים על כלום אבל השתיקה זועקת ועולה מעלה מעלה. לעיתים נדמה שרוחו של עמוס עוז שורה על הסרט ואני נזכרתי באפרת לביא ובמבטה מפלח ההרים ב"מיכאל שלי" סרטו המצוין של דן וולמן שגם בו לא ידעה נפשה של הגיבורה מנוח.
הילה וידור מחזיקה לבדה כמעט את כל הסרט. וידור הינה מהשחקניות המוכשרות שנראו בישראל בשנים האחרונות וב"לוויה בצהריים" היא מביאה את יכולותיה הדרמטיות לשיאים חדשים. תפקידו של שחקן הופך קשה הרבה יותר כאשר הוא כמעט ואינו מדבר ורוב דמותה של וידור מועברת לצופה באמצעות מבטיה ושימושה בגופה הצנום.וידור מצליחה להעביר לצופה את חוסר שייכותה לסביבה בה היא פועלת ואת רצונה למרוד במוסכמות והלב נחמץ למראה מה שעולה בגורלה"לוויה בצהריים" הינו סרט שאינו כופה עצמו על הצופה אלא לאט לאט שואב את הצופה לתוכו. האווירה שלו, צבעיו רבי המשמעות , מסריו הנאמרים בשקט אך מהדהדים ברעש גדול, כל אלו הופכים אותו לסרט מרתק ומאתגר, מינימליזם קולנועי בשיאו. סרט שאפשר לשוב אליו עוד ועוד ולגלות בו כל פעם פן נסתר אחד. קולנוע איכותי במיטבו.
הסרט איטי ובמידת מה כבד, עשוי בצורה מינימליסטית אך מדוייקת, וכמו שנכתב כבר בתגובות קודמות, מעביר היטב את רוח התקופה. הוא גם מעט מבלבל: מחד, מעלה שאלות פילוסופיות של הגשמת העצמיות מול מחוייבות לכלל החברה - אך מאידך, אינו אמיץ מספיק כדי להתעמת עם אותן שאלות ואינו מספק להן תשובות ברורות. לא אכתוב יותר מזה כדי לא לחשוף את העלילה, אבל אישית, נשארתי עם הרגשה שחלק מהנקודות בתסריט לא התבשלו מספיק. ולמרות זאת, האיטיות, בניית הדמויות והדיוק במשחק המצויין של השחקנים הראשיים מחפה על החסרונות הנ"ל. מומלץ למי שיכול להתמודד עם סרטים כבדים (ורק לכאלה!). אגב, לגבי הפרומו - הסרט מושך חזק לכיוון האירוטי, ולמרות שאכן יש בסרט מעט עירום וסצנות למבוגרים, זה אינו סרט סוער והאירוטיקה אינה מרכיב מהותי בתפריט (לדעתי יש כאן פגיעה מסויימת באמינות, אולי כדי למשוך קהל).
שם:איתיגיל:4509/12/2014 00:49:36
5/10
דרמה ישראלית - משחק מרשים של הילה וידור, המוסיקה משולבת בצורה חכמה, אך הסרט די משעמם.
שם:אמנון אלביגיל:9908/12/2014 18:31:21
7/10
לוויה בצהריים...............
סרט מושקע מאד, שחקנים טובים אך התסריט הדליל אינו מצליח לעורר עניין. דמויות לא מגובשות, המוסיקה המצוינת מעידה על ההמשך, על הסוף. יתכן כי לא כול ספר הופך או יכול להפוך לסרט. חבל.