בשנת 2007 יצרה שירה גפן ביחד עם בן זוגה אתגר קרת את "מדוזות" אגדה אורבנית מתעתעת על החיים בתל אביב. הסרט שזכה להצלחה רבה בעולם (כולל פרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן) ניחן באווירה סוריאליסטית משהו והיה יצירה מרתקת גם אם מעט בוסרית. "בורג" סרטה החדש של גפן מראה על התבגרותה כיוצרת. הסרט הוא שוב מעין סיפור אגדה, אך הפעם מלווה את האגדה גם אמירה פוליטית אמיצה וגם ויזואליה יפהפייה.הסרט מספר את סיפורן של שתי נשים.יעל, אמנית פלסטית, שבורג חסר במיטתה וסובלת משכחה, שנגרמה ככל הנראה מנפילה ממיטתה, כתוצאה מחסרונו של אותו בורג. לעומתה ולמולה מוצגת נאדין הפלסטינאית שמכניסה את הברגים המדוברים לשקיות.
פרסומת
שתי הנשים חיות בניתוק מה מסביבתן ואינן משלימות עם מצבן.יעל מעצבת מציאות בדמות יצירותיה וסמירה שומעת מוסיקה רועשת כדי להתנתק.נאדין מפזרת ברגים כמו חתיכות לחם כדי לא לאבד את דרכה ממקום מגוריה למפעל (גפן נמשכת לאגדות ובסרט שזורים מוטיבים אגדתיים).אולם מה שמבדיל בין "מדוזות, ל"בורג" היא האמירה הפוליטית החריפה שנאמרת בריש גלי וללא כל חשש, דבר שבימינו מהווה לא פחות מנס.בעקבות אירוע מכונן במחסום צה"לי מחליפות הנשים זהויות וכל אחת מהן יוצאת לסביבתה של השנייה. גפן אומרת לצופה כי בעצם אין שוני רב ביננו לבין שכננו ואלו שחולקים את האדמה איתנו בישראל. המסר הנ"ל מועבר בצורה מתוחכמת ושזור באין ספור אירועים קומיים וציניים כמו הראיון ההזוי של האמנית לטלוויזיה הגרמנית.
גפן משתמשת בתבונה רבה בפס קול ובויזואליה כדי ליצור תחושת של פיוטיות מתעתעת מצד אחד ומצד שני לאחר שליטפה את הצופה ונשאה אותו על כנפי הדימיון ,היא אוחזת בגרונו,מנחיתה אותו לקרקע המציאות ומציבה מולו את המציאות (הלא שפויה) בה אנו חיים.לאחר שנים של התלבטות נשברתי והתאהבתי בשרה אדלר המוכשרת המגלמת את האמנית המבולבלת .אדלר מתאימה לתפקיד בצורה מושלמת והצופה אינו מסוגל להתיק ממנה את עיניו. גם סמירה סרייה מצוינת בתפקיד נאדין המרדנית .שאינה רוצה שידוך מסורתי.בורג אינו סרט שוווה לכל נפש.זהו סרט שונה שנדמה שלעיתים קם על יוצרו ומאבד שליטה וגולש למחוזות דיוויד לינצ'ים אקסצנטריים. מי שמוכן לצאת למסע לא שגרתי והזוי בנבכי הנפשות החיות באזורינו לא יצטער.הברכות והמחמאות לשירה גפן.