המזכרות ביקורת סרט

אחרי שהוצג בתחילת השנה בפסטיבל חיפה, יוצא "המזכרות", סרטו השלישי של הבמאי הצרפתי ז'אן פול רוב להקרנות ברחבי הארץ. הסרט מבוסס על רב המכר של דויד פואנקינוס ("העדינות") ומביא את סיפורה של מדלן (אנני קורדי), אישה שחצתה את גיל 80 ומתקשה להתמודד עם אובדן בעלה, ואת סיפורו של נכדה רומן (מתייה ספינוזי), השואף להיות סופר. הסרט מציג למעשה את נקודת מבטם של שלושה גיבורים בני אותה משפחה, שאינם מרוצים מתקופה זו בחייהם: מדלן שמפונה לבית אבות, בנה שזה עתה יוצא לגמלאות ומתקשה להתמודד עם עובדה זו, ורומן הנכד שעובד בלילות כפקיד בבית מלון ומחפש אהבה.אפשר לחלק את הסרטים בעולם הקולנוע כיום בהערכה גסה לשני סוגים: אלו שמטרתם לספק אסקפיזם, בידור רגעי והנאה, ואלו המתבוננים, המעודדים חשיבה מחדש על סוגיות שונות. "המזכרות" משתייך לסוג הראשון ואין כל רע בכך, אלא שגם סרטים שנועדו למטרות בידור ותו לא – רצוי שיכילו מינימום השקעה תסריטאית במבנה ובעיצוב הדמויות. נדמה שבסרט הזה זה פשוט לא קרה וכל שניתן למצוא בו הם צילומי נוף מרהיבים ואסופה של קלישאות. בסרט הזה כבר הייתם, אך יש במאים ותסריטאים המשכילים לפחות להציג סיפור שסופר פעמים רבות בסגנונות קולנועיים עשירים, במבע מעניין או בטוויסט סיפורי מרתק. ובכן זה לא המקרה, וכך זוכה הצופה לראות שוב איך השמה בבית אבות נכפית על הסבתא טובת הלב והיא מחליטה לברוח בעוד נכדה המבולבל והרגיש יוצא לחפש אחריה. הנשים בסרט מצטיינות בהסתרה, שקרים ומניפולציות וכך גם אשת בנה של מדלן בוחרת לומר לו שהיא בוגדת בו עם גבר צעיר על מנת שיתעורר ויבין שמערכת היחסים שלהם בסכנה. השאלה שעולה מתוך הסרט היא האם הדרך היחידה של נשים להגיע להבנה מסוימת כוללת תכסיסים ומרמה?לא רק הגיבורות מעוצבות באופן בעייתי ומכני. גם בנה של מדלן (מישל בלן), דמות שאמורה להיות מרגשת ומעוררת הזדהות, גורמת בעיקר לזעם ואי נוחות באופן הגס בו היא כתובה ומגולמת. הנכד רומן הוא דמות לא ברורה שנראית סהרורית לחלוטין לכל אורך הסרט. לא ברור מה הרצונות שלה ואיך הפעולות שהיא מקיימת מתחברות זו לזו. בשלב מסוים בסרט נראה שרומן מתעניין בנשים ומחפש אהבה, אך לא ניכר כי זה נושא שכה הטריד אותו בתחילת הסרט ולא ברור מדוע הוא מוטרד עד נואש מהנושא בגילו הצעיר. הרעיון של שלוש נקודות המבט הוא מעניין, לו רק נקודות אלו היו משיקות זו לזו. נדמה כי הגיבורים מתנהלים במרחבים שונים ורובדי העלילה מפוזרים ומנתקים את הצופה רגשית מכל מה שהוא צופה בו. מדובר ביצירה סכרינית עד מעיקה, שמעוררת תחושה של פנקייק יבש שהוטבע בעודפי רוטב מתוק על מנת להחיות את טעמו בכל מחיר. התשובה לעלילה מתובלת לא טמונה תמיד בסוכר, והמפתח לסרט טוב ומעורר הזדהות הוא לא בהכרח חנופה אובססיבית לקהל עד כדי שיטוח גמור של העלילה.מי בכל זאת עשוי להנות מסרט כזה? אולי מי שלא מצפה לתחכום מינימלי בקולנוע שלו, אולי מי שבדיחות מקושקשות מפצות בעיניו על היעדר עלילה ועומק. אולי מי שממש, אבל ממש אוהב מתוק. הרבה מתוק. הרבה יותר מדי מתוק.