בירד ביקורת סרט

עשרות שנים אחרי ששלט בקולנוע האמנותי – עם יצירות מצד דה סיקה ורוסליני - נדמה שאנחנו ב"תור זהב" חדש של ריאליזם קולנועי: מ"אנורה" של חלוץ הקולנוע הריאליסטי האמריקאי החדש שון בייקר, שגרף פרס אחר פרס בטקס האוסקר האחרון, עד עבודה מתמשכת מצד קלי רייכרדט ("פרה ראשונה", "וונדי ולוסי"), לאדג' לי ("עלובי החיים") ואוטרים ותיקים כדוגמת מייק לי ("עירום") וקן לואץ' ("אני, דניאל בלייק") – כל אלו ועוד זוכים לחשיפה ותהודה שיוצרי ריאליזם בעבר יכלו רק לחלום עליה.עוד שם דבר בשמי קולנוע הריאליזם כבר שלושה עשורים היא אנדריאה ארנולד הבריטית, שרכשה לעצמה שם בזכות סרטים כדוגמת "מחוץ למים" ("Fish Tank") ו"אמריקן האני", שעוסקים בסיפורי התבגרות ורצון לפרוץ לחופשי בתוך מציאות כלכלית קשה. כעת, אחרי גיחה לקולנוע תיעודי אקספירמנטלי עם "פרה" – שעסק פשוטו כמשמעו בפרה, ארנולד שבה לטריטוריה המוכרת עם "בירד", שהוקרן בפסטיבל קאן בשנה שעברה והגיע באיחור לאקרנים כאן בסוף השבוע האחרון. למרות החזרה למוכר, קשה להגיד שסרטה הוא עוד מאותו הדבר – עניין שירחיק אולי אוהדים ותיקים אך לבטח ימשוך חובבי קולנוע איכותי מכל הגילאים. כבר מהפתיחה רוויית האדרנלין, "בירד" מאותת על כיוון אחר עבור ארנולד: ביילי (ניקיה אדאמס המבטיחה), חובבת צפרות בת 12, מצלמת בטלפון הנייד שלה שחף מעופף; כמה דקות מאוחר יותר, השחף נוחת לידה וכמו "מדבר" איתה בציוצים, כשביילי מחייכת ומהנהנת. במהרה, אביה המקועקע והפרוע של הילדה, באג (בארי קיוגאן, "סולטברן"), מגיע רכוב על קורקינט חשמלי, כשבאמתחתו צפרדע שמפרישה חומרים נרקוטיים ובה הוא מתכנן להשתמש לרווח. השניים דוהרים ברחובות העיר קנט לביתם המוזנח, שם גר עמם אחיה למחצה של ביילי, האנטר (ג'ייסון בודה).תוכניתו של באג להינשא לחברתו הצעירה - אותה הכיר רק כשלושה חודשים קודם לכן, בן זוגה החדש והאלים של אמה ותחושת המחנק בצד הפחות "מחמיא" של העיר סוגרים על ביילי ומנכרים אותה מסביבתה. לעזרתה נחלץ עובר אורח אקסצנטרי ולא ברור – "בירד" שמו (השחקן הגרמני פרנץ רוגובסקי, "מעברים"), שישן על גג בניין וטוען כי נהג לחיות עם משפחתו באזור עד שהופרד מהם בילדותו. דווקא הנווד המוזר הזה קוסם לביילי, ואט אט קשר מסקרן מתפתח בין השניים. מאולתר ברובו (השחקנים לא קיבלו את התסריט במלואו, אלא גילו את העלילה מדי יום ביומו) ומתרחש בעיר בה גדלה, "בירד" מוצא את ארנולד בצורה ה"אופטימית" והפרסונלית ביותר שהייתה בה מזה שנים. בניגוד ל"מחוץ למים", שמפגיש את גיבורתו – נערה קשת יום עם חלום להפוך לרקדנית – עם התרסקות שאיפותיה, ארנולד בוחרת למצוא ב"בירד" דווקא את החינניות שבחיים הפשוטים והקשים של מעמד הפועלים בבריטניה – לא פעם באמצעות אותו ריאליזם פנטסטי, שאף פעם לא משתלט על האחיזה במציאות של הסרט. כך, הבמאית מציגה את המאבק החברתי היום-יומי לא רק כמאבק בירוקרטי, כפי שעמיתיה לז'אנר לואץ' או לי ינהגו לרוב, אלא כרצון ממשי אך אסקפיסטי למצוא חיים טובים יותר, כמו שכל נער או נערה רוצים, אך בייחוד אלו שמזלם לא שפר עליהם.במובנים רבים, ב"בירד" מוצאת ארנולד את הדרך לחלוק כבוד להיסטוריות קולנועיות ריאליסטיות שונות וגם לשלב ביניהן: המורשת של סרטי "כיור המטבח" – שהזניקו את הקולנוע הריאליסטי הבריטי בשלהי שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 והבליטו את מאבקם של צעירים וצעירות להתעסק ב"כאן ועכשיו" (אהבה, שברון לב, הנאה וכו') למרות העול הכלכלי, כדוגמת "קורטוב של דבש" ו"הבט אחורה בזעם"; והריאליזם הפנטסטי של ויטוריו דה סיקה, שהכניס מעט קסם לחיים האיטלקיים הפשוטים, דוגמת "נס במילאנו" ואף "אתמול, היום ומחר". כך, גם ביילי ובירד לא מתכחשים למה שקורה סביבם, אך מבקשים בכל זאת לחיות כמו "אנשים נורמליים".בדומה לעבודתה עם מייקל פסבנדר הצעיר ב"מחוץ למים", השימוש של ארנולד בקיוגאן ורוגובסקי – שניהם כוכבים עולים בשמי הקולנוע האמנותי ולשניהם אלמנטים (פיזיים ומשחקיים) תמימים אך מסוכנים – מדגיש את העובדה שהמבוגרים סביב ביילי הם עצמם ילדים דמויי פיטר פן, שמסרבים להתבגר, אך הסרט מפגיש אותם עם המציאות, כשהתעקשות זו הופכת בעייתית ביותר. ואולי זה המסר שאיתו ארנולד רוצה לשלוח את קהל הצופים שלה הביתה: כולנו סובלים ולכולנו מגיע לברוח – אבל גם את זה ראוי לעשות במידה.

מתחת לצל של השמש Under the Shadow of the Sun חדש 2025

בולרו Bolero חדש 2025

עד שתחזור Wait For Me חדש 2025

בירד Bird חדש 2025

בוב טרבינו עשה לך לייק Bob Trevino Likes It חדש 2025

השמפניה של גברת קליקו Widow Clicquot 2025

דרכים מצטלבות Crossing 2025

דבי הייתה פה Debbie Was Here 2025

מריה Maria 2025

חלב The Milky Way 2025