היצירה המוזיקלית 'הבולרו' אותה חיבר המלחין הצרפתי מוריס ראוול היא אחת המושמעות והמוכרות ביותר בעולם, גם על ידי מי שלא חובב מוזיקה קלאסית. היצירה שמושמעת בעיקר על ידי תזמורת עושה רושם של יצירה פשוטה יחסית: נושא שחוזר על עצמו שוב ושוב. אך היא מכילה דקויות במלודיה ובמקצב יחד עם התווספות כלי נגינה נוספים שהופכים אותה לסבוכה ולא פשוטה בכלל. המנגינה הולכת ומתחזקת עד הסיום הגרנדיוזי ולא בכדי היא מכונה גם 'הקרשנדו הגדול'. היצירה נכתבה בכלל לבלט של אידה רובינשטיין שחיפשה קטע בסגנון ספרדי. היא הושמעה לראשונה בפריז בשנת 1928 וממשיכה להישמע גם כיום.שלל סרטים השתמשו בפסקול שלהם במנגינת "הבולרו" המפורסמת, ביניהם הסרט '10' בכיכובם של דדלי מור ובו דרק, בסרט האנימציה 'אלגרו-נון-טרופו' אודות התפתחות החיים. הוא הופיע גם בפרסומת הידועה בארץ לשוקו יטבתה בכיכובו של מיכאל הנגבי לפני עשור ולפי הנתונים שאספה אן פונטין, במאית הסרט, כל רבע שעה מושמע הבולרו ברחבי העולם.
פרסומת
הסרט 'בולרו' מציג את התהליך שעבר על מוריס ראוול עד שהצליח להלחין את יצירת חייו עמה הוא בעיקר מזוהה תוך הצצה לחייו של גבר נאה, מוזר וגאון מוזיקלי. הסרט מתחיל עם מפגשו של ראוול עם אידה רובינשטיין במפעל ובזמן שהוא מסביר לה על הרעיון שלו ליצירתה, נשמעים צלילים שונים מתוך המכונות שמהווים קטעים מהבולרו, אותו הוא יצר. הצלילים הנשמעים במפעל מחזקים את אמירתו של ראוול לאידה כי כל דבר ששומעים הוא מוזיקה. מפגש זה הוא נקודת ההתחלה וממנה ראוול חוזר אחורה בזמן לאפיזודות מכוננות שונות בחייו. האפיזודה הראשונה היא בתחילת המאה העשרים כשניסה ראוול לזכות בפרס רומא למצטיינים בתחום האמנות ונכשל חמש פעמים. באחת הפעמים שנכשל הוא נפל מהקומה השנייה – ספק התאבדות, ספק היה שקוע במוזיקה שלו. שני עשורים לאחר מכן שמו של ראוול וכשרונו המוזיקלי היה ידוע לכל. הוא יצא במסע הופעות ברחבי ארה"ב בנגינת פסנתר, שם התוודע למוזיקת הג'אז שהשפיעה עליו רבות.החשש מכישלון וביקורתיות יתר היא תמה שחוזרת על עצמה במהלך חייו של ראוול ונראה כי הוא זכה לביקורות לא מחמיאות מצד מבקרי המוזיקה עד יצירת הבולרו, השונה מאוד ממה שיצר עד אז. כששמע ראוול לראשונה את הבולרו מבוצע בבלט בזמן חזרה הוא הסתייג אך לאחר שזכה לשבחים רבים הוא התרכך. את ההצלחה של בולרו לא הצליח ראוול לשחזר מאחר וסבל ממחלה נוירולוגית קשה שהקשתה עליו לכתוב וניתוח שהיה אמור לסייע לו גרם למותו. מערכות יחסים רומנטיות עם נשים לא היו לו ונראה שגם לא עם גברים. הסרט מראה אותו כאדם אובססיבי, א-מיני או הומו בארון שהתכחש לנטיותיו המיניות אך ראוול טען שהוא נשוי למוזיקה.
למרות שלא היו לו קשרים רומנטיים עם נשים, הנשים בחייו הן אלה שהשפיעו עליו: הבלרינה הפרועה אידה רובינשטיין שביקשה שיכתוב לה יצירה מוזיקלית לבלט, מיסיה חברתו הנשואה בנישואים לא מאושרים עמה היה בקשר טוב. הפסנתרנית מרגריט לונג שאהב את ביצועיה על הפסנתר וסמך על טעמה המוזיקלי ובעיקר אמו, שעודדה אותו והיה להם קשר חם והדוק. גם אביו היה חלק מחייו של ראוול אך אינו מוזכר כלל בסרט. נראה כי הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה ברצון להתמקד בהשפעה הרבה של הנשים על ראוול. הגיבור של הסרט הוא ראוול אך דווקא הנשים בחייו הן אלה שמניעות אותו ודרכן ניתן לנסות להבין את דמותו המסתורית.נראה כי זה הקו אליו חתרה הבמאית אן פונטיין שזהו סרטה ה-19 וגם לקחה חלק בכתיבת התסריט (יחד עם פייר טריווידיק וקלייר ברה). הרעיון של פונטיין בהחלט מעניין אך הביצוע קצת פחות. הסרט בן 120 הדקות בנוי בצורה מאוד מונוטונית ואיטית והבימוי אינו מספיק מרענן וחתרני. אם המיקוד הוא הנשים, ניתן היה לחלק את הסרט לארבעה חלקים כשכל חלק מבליט את האישה שהשפיעה עליו.יש לציין את המשחק הכובש של השחקן הצרפתי הנאה רפאל פרסונז ("העורב הלבן") שהשיל עשרה ק"ג ממשקלו ולמד לנגן על פסנתר לטובת הסרט, דוריה טיליאר ("יסודות הרשע") החיננית מגלמת את מיסיה באופן שהכימיה בינה לבין פרסונז נראית כה טבעית ועמנואל דבוס (ששיחקה בסרטה של פונטיין, "קוקו לפני שאנל") מגלמת ברגישות את הפסנתרנית מרגריט לונג. הפסקול הנפלא של ברונו קולאייס מצליח להפיח חיים ביצירותיו של ראוול. למרות שהסרט מותיר את הצופים עם אניגמה לגבי דמותו, הוא מספק הנאה מוזיקלית יצרית וכמיהה לחזור ולהאזין ליצירותיו.