שקית של גולות ביקורת סרט

אין עוררין על כך שתקופת מלחמת העולם השנייה היא השראה בלתי נגמרת לסרטי קולנוע, ואי אפשר למאוס בה. בסוף, היא חלק מכולנו. סרט הדרמה "שקית של גולות" של הבמאי כריסטיאן דוגואיי, שפתח את המהדורה ה-14 של פסטיבל הקולנוע הצרפתי שמצוין בימים אלו בישראל, הוא עיבוד לרומן האוטוביוגרפי של המחבר היהודי ג'וזף ז'ופו. הסרט מגיע לאקרנים לאחר מעל ל-40 שנה מצאתו לאקרנים של עיבודו הקודם של הבמאי ז'אק דויון לספר.העלילה מגוללת את סיפורם האמיתי של ג'וזף ואחיו. שני אחים ממשפחה יהודית בצרפת בתחילת שנות הארבעים, שנוכח האירועים באירופה בתקופת המלחמה נשלחים מבית הוריהם על מנת לשרוד ומוצאים עצמם נלחמים על חייהם. צמד האחים יוצאים למסע הרפתקאות בין הרים ושדות, ובדרך פוגש מספר דמויות מפתח שמצילות את חייהם, בלי שום תמורה, אף בסיכון חייהם עצמם. המסע מתחיל כחופשה מבית הספר הרחק מעיני ההורים, ואט אט הגעגוע לתא המשפחתי גובר. הסרט מציג את האנטישמיות שהתפשטה והגיעה מגרמניה גם אל צרפת. בני המשפחה שהיו גאים ביהדותם, אך לא הצהירו עליה – גילו כי יום לאחר שהוטל עליהם לתפור את הטלאי הצהוב, פתאום גם חבריהם הקרובים מתנהגים אליהם כלא שייכים יותר לחברה, כאשר במשך כל הסרט בני המשפחה מסתירים את זהותם הדתית. דוגמא לכך היא כאשר אביו של ז'ו סוטר לו כדי לסגל אותו לספוג מכות ולא להתוודות ביהדותו, כאשר יישאל על כך בפני הנאצים ומשתפי הפעולה ששירתו בכוחות צרפת של וישי, שיפגשו בדרך הוא ואחיו במהלך מסעם. "עדיף לחטוף מאשר להיהרג בגלל שפחדת לחטוף", כך אומר האב.העלילה המלודרמטית ממחישה את התפשטות האימה כאשר בכל מקום אליו ברחו צמד האחים וחשו בחוף מבטחים שאפשר בו לנשום לרווחה, רגע לאחר מכן – התנוסס לראווה דגל אדום עם צלב קרס כסמל שמספר שאי אפשר לברוח מהגורל. בכל שלב בו נראה כי הסכנה חלפה – מישהו בא ובבת אחת הורס את החגיגה. "שקית של גולות" מתאר בצורה טובה ביותר את תקופת המלחמה מנקודת מבטם של צמד אחים יהודיים בצרפת. בצד החיובי, סרטו של דוגואיי בהחלט יכול להתגאות בהופעה משובחת של שני השחקנים הראשיים– דוריאן לה קלש בתפקיד ז'ו ובטיסט פלריאל פלמיירי בתפקיד מוריס. ראוי לשבח את השניים שבסך-הכול בגילאי 12 ו-17 מציגים משחק מצוין של צמד האחים, בסרט כל-כך קשה מנטלית.עם זאת, סרטו של דוגואיי דבק בנוסחה הסטנדרטית של סרטים מסוג זה עם קאסט של דמויות מוכרות וקלישאתיות – הקצין הגרמני האכזר, לוחם ההתנגדות האמיץ והמשת"פ הצרפתי הנתעב. לפעמים נדמה שיש דמיון לזוכה האוסקר "להתראות ילדים" (1987) של לואי מאל, על תיאור היחס ליהודים מנקודת המבט של ילד, אך ללא זיקתו האותנטית של מאל לתקופה.