העיתון ביקורת סרט

יש חיים אחרי האסון הכלכלי והביקורתי ששמו "העי"ג". סטיבן ספילברג גייס את ג'וש סינגר, התסריטאי זוכה האוסקר של הדרמה המעולה "ספוטלייט" ואת התסריטאית הצעירה והלא מוכרת ליז האנה כדי לכתוב עבורו את התסריט לסרטו החדש "העיתון". הסרט מבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו בשנת 1971 כאשר הגיעו לידיו של בן ברדלי, העורך של ה"וושינגטון פוסט", "מסמכי הפנטגון" שבהם מחקר החושף את האופן הלא חוקי והרשלני שבה ארה"ב נתקעה בבוץ הווייטנאמי ללא צורך. מלחמה שאפילו ממשלת ארה"ב לא האמינה שאפשר לנצח בה והיא הייתה טעות מלכתחילה. בינתיים אלפי חיילים אמריקאים ואזרחים וייטנאמיים חפים מפשע שילמו על כך בחייהם.חשיפת המסמכים העמידה את המוציאה לאור ובעלת העיתון קת'רין גראהם בדילמה חסרת תקדים: מצד אחד הצורך להגן על המורשת המשפחתית ועל התדמית שבה העיתון שהיה בבעלותם עשרות שנים נחשב למשפחתי ולא מעורר מהומות. מצד שני נמצאת חובתה המקצועית להיאבק עבור עיתונות חופשית. עיתונות שדורשת דין וחשבון מהמנהיגים שהתרשלו במשימתם להגן על המולדת, על אזרחיה וחייליה ולמען החוקה והדמוקרטיה האמריקאית. היא בוחרת להגן על אמונותיה ולהסתכן באשמת בגידה ואולי אפילו לשבת בכלא בשל כך. כל זאת על רקע הנפקת ה"וושינגטון פוסט" בבורסה האמריקאית. ספילברג, שזירז את הפקת הסרט ולשם כך דחה לזמן ממושך את ההכנות לצילומי הסרט "The Kidnapping of Edgardo Mortara", ידע שזה הסרט הנכון בזמן הנכון. אלו הם ימי הפייק ניוז תוצרת רודנים כגון טראמפ, נתניהו, ארדואן ופוטין התוקפים ללא הפסקה את התקשורת החושפת את מחדליהם, שקריהם ואת השימוש הלא דמוקרטי שהם עושים במעמדם כדי לצאת נגד העם. אין רגע אקטואלי יותר מתאים מלהוציא לבתי הקולנוע סרט שעוסק בחשיבותה של העיתונות החוקרת. ה"וושינגטון פוסט" לצד עיתונים נוספים חשפו את פעילותו של הנשיא ריצ'רד ניקסון בווייטנאם ואת חוסר הרצון שלו להסיג את הכוחות האמריקאים מחשש שזה ייראה רע בסקרים.ניקסון הוא אולי הנשיא המושמץ ביותר בתולדות ארה"ב לצידו של דונאלד טראמפ. בכהונתו הקצרה בין השנים 1969-1974, ניקסון ניסה להשתלט על הבית הלבן בכוח ולהשתיק באלימות את התקשורת ומתנגדיו. בסופו של דבר הוא היה לנשיא האמריקאי הראשון והיחיד עד כה שהתפטר מתפקידו בעקבות פרשת ווטרגייט. זהו סרט שני השנה שיוצא בבתי הקולנוע העוסק בדרך עקיפה בשלטונו של ניקסון. גם הסרט "האיש שהפיל את הבית הלבן" בכיכובו של ליאם ניסן עשה זאת, אך בדרך הרבה פחות מעניינת. מעניין מאוד שדווקא חברת יוניטד קינג בבעלות האחים אדרי, המקורבים לשלטון הנהנתן של משפחת נתניהו ומירי רגב, הם המפיצים של שני הסרטים הכל כך שמאלניים. מלבד חשיבותו האקטואלית, האזרחית והפוליטית של הסרט מדובר בסך הכול בדרמה הוליוודית קלאסית עשויה היטב ובתנופה רבה עם צוות שחקנים מעולה שעושה את עבודתו נאמנה. אין ספק שמדובר באחת ההפקות ההוליוודיות הטובות ביותר של השנה. אבל זאת לא יצירה קולנועית נושכת ועוקצנית כמו "שלושה שלטים מחוץ לאבני, מיזורי" או צעירה ומרדנית ברוחה כמו "קרא לי בשמך" או "ליידי בירד". התחושה היא ש"העיתון" הוא פשוט סרט הוליוודי קלאסי טוב אבל לא יצירה קולנועית שתיחקק בזיכרון של ההיסטוריה של הקולנוע, אבל כמה סרטים כאלו נוצרים היום?ההישג האמיתי של הסרט הוא העמדה הפמיניסטית שלו הזוכה להבלטה רבה ונראה כאילו שיוצרי הסרט ידעו לחזות מראש את המהפכה המתרחשת בתקופה האחרונה עם #metoo. ראוי לציין את דמותה של קת'רין גראהם בגילומה הנפלא של מריל סטריפ וכמובן שאר הדמויות הנשיות בסרט בגילומן של שחקניות מעולות, ביניהן: קרי קון, אליסון ברי ושרה פולסון. כולן מרשימות, דומיננטיות ונותנות פייט לשאר הגברים המנסים לשלוט בחייהן ובהחלטות שלהן. יש לציין לטובה גם את טום הנקס שמספק כאן עוד הופעה סוחפת אחרי שהרשים לאחרונה בסרטו של ספילברג "גשר המרגלים"."העיתון", שצולם ונערך במהלך 6 חודשים, מוכיח שכוחו של ספילברג עדיין במותניו. אין ספק שהתחושה היא שרוחו של הקולנוען האגדי פרנק קפרה נחה על כתפיו והסרט מזכיר במידת מה את יצירותיו הקולנועיות ובמיוחד את יצירת המופת "מר סמית הולך לוושינגטון" (1939), ,שבה האדם הקטן נלחם במערכת ובסופו של דבר מנצח אותה ומעורר מחדש את האמון בדמוקרטיה האמריקאית. הסרטים המרשימים של קפרה יהיו קלאסיים לנצח אבל ספילברג של שנת 2017 חייב להתנער קצת מהאלגנטיות ההוליוודית המיושנת כדי ליצור יצירה גדולה ועוצמתית באמת. עד אז נסתפק בדרמה עיתונאית מותחת ומלהיבה שמזכירה לנו עד כמה הדמוקרטיה היא ערך עליון ועד כמה חשוב לשמור על חופש העיתונות ולעודד עיתונות חוקרת ולא רק עיתונות מטעם. מומלץ מאוד.