אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל ביקורת סרט

ג'ון קלהאן הוא אלכוהוליסט, ואולי זה אפילו אנדרסטייטמנט כשמדובר באדם שמספר בחדווה על בוקר בו הוא התעורר ללא הנגאובר, רק מכיוון שעדיין היה שתוי מליל אמש. הבוקר בו ג'ון התעורר ללא הנגאובר הוא גם הבוקר האחרון שהוא התעורר אליו עם היכולת לצאת ממיטתו בכוחות עצמו, לפני תאונת הדרכים שהותירה אותו משותק כמעט בכל גופו. אך אותה תאונה והלקח המובן מאליו על ההרגל המגונה שגרם לה, לא מצליחים לרפא את ההתמכרות ההרסנית של ג'ון שצריך לשקם את גופו ונפשו בתהליך ארוך ומייגע."אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל" משתדל לא להיות ביוגרפיה קולנועית סטנדרטית - כזאת שהבמאי והתסריטאי הנודע גאס ואן סנט ("סיפורו של ויל האנטינג", "איידהו שלי") כבר יצר בעבר עם "מילק" (שבזכותו שון פן קיבל אוסקר על משחק) - העלילה אינה ליניארית ומזגזגת בין מישורי הזמן עם חוקיות מאוד שרירותית, הצילום מדגיש את נוכחות המצלמה וישנם מעברים בעריכה שיכולים לעורר השראה וגיחוך, לעיתים בו זמנית. זהו סיפור "נפילתו ועלייתו" קלאסי שמערבב בין השניים כך שלא תמיד ניתן לדעת באיזה שלב של חייו אנחנו פוגשים את ג'ון (חואקין פיניקס בעוד תפקיד שמבסס אותו כאחד מהשחקנים הגדולים בדורו). הבעיה היא שאין ממש אחידות וישנה תחושה של חוסר קוהרנטיות. מצד שני ואן סנט תמיד מצטיין בבימוי שחקנים וכאשר הוא רק מצלם את הדמויות מבלי למשוך תשומת לב לצורתו של הסרט, הוא מצליח לגעת ולרגש.ג'ון הוא לא איש נעים, ופיניקס מצליח להעביר את הפתטיות והזעם שלו יד ביד עם הכאב והתסכול שבתהליך ההחלמה הכפול שלו בו הוא חייב ללמוד לחיות בלי תלות באלכוהול ולהסתגל לחיים עם תנועה מוגבלת. עבור פיניקס, שחקן בעל אקספרסיביות פיזית מעוררת יראה, זוהי עוד הזדמנות למתוח את גבולות יכולותיו כשחקן דווקא כאשר הוא מרותק לכיסא גלגלים. זוג עיניו של פיניקס מעבירות את תנועות הפאנטום של ג'ון ואת מורכבות המצב המנטלי שלו. למרות שנדמה שג'ון הגיע לתחתית, הוא מצליח למצוא דרך ליפול עמוק יותר עד שאין לו ברירה אלא להיגמל מהבקבוק שאיפשר לו להדחיק את חייו מאז נעוריו. ג'ונה היל (כמעט בלתי ניתן לזיהוי בהתחלה) מגלם את דוני שמסכים להיות הספונסר שלו ולוקח אותו תחת חסותו יחד עם נגמלים אחרים אותם הוא מכנה "חזרזירים" (בהברקה ליהוקית ואן סנט מביא את המוזיקאיות קים גורדון ובת' דיטו לגלם דמויות מעט הפוכות מהפרסונה שלהן - גורדון כבורגנית מטופחת ודיטו כהילבילית חריפה ומודעת). לאחר לא מעט היסוסים והתנגחויות נרקמת מערכת יחסים ייחודית במעין משפחה מאמצת והרגעים הקטנים בתוך הדינמיקה הקבוצתית הזאת מהווים את ליבו הפועם של הסרט."אל דאגה…" הוא סרט שאוהב את הדמות הראשית שלו במסע ההחלמה המייגע שלה, אולם רק מגרד את פני השטח ולא נכנס באמת למי הוא ג'ון קלהאן מעבר להיותו אלכוהוליסט ונכה. ג'ון הופך למאייר מצליח בכך שהוא הופך את נסיבות חייו לחומר הומוריסטי ואפל - הציורים שלו שזורים לכל אורכו של הסרט - אך הסרט מתייחס לכשרונו של קלהאן כמובן מאליו ולא מאפיין אותו כראוי על אף הספציפיות במצבו. על פניו נדמה שנעשו בחירות אמיצות בעשיית הסרט, אולם בפועל התוצאה מעט סטנדרטית מדי גם אם הסרט עובד. מבמאי כמו גאס ואן סנט והקאסט הנפלא שלו, אנחנו מצפים לקצת יותר.