המסע ליושינו ביקורת סרט

כשראיינתי את נעמי קוואסה לפני שנה בקאן על סרטה "אל האור", היא סיפרה כי למרות שהיא חיה כיום בעיר היא מוצאת את עצמה נמשכת אל מחוזות כפר הולדתה, אל היערות שבהם שיחקה כשהייתה קטנה והיא מרגישה שלווה כשהיא אי שם בטבע. ואכן סרטה החדש של קוואסה, "המסע ליושינו" מתרחש רובו ככולו באזור מיוער ומלא בצילומי טבע ואווירה, הרבה מאוד אווירה.קוואסה מציינת בראיונות כי היא מרגישה שאנחנו חיים כיום בעולם מנוכר ולכן כאמנית שחוקרת את השפעת האמנות על החברה היא מנסה בסרט לחקור את נושא מערכות היחסים בין אנשים. קוואסה לא נרתעת לשאול שאלות על הקיום האנושי ובעזרת דימויים מרהיבים שגם חוזרים על עצמם עוסקת בניסיון לפצח את סוד הקיום האנושי. ז'ולייט בינוש הנהדרת מגלמת את ג'ין, מדענית המבקרת ביערות יושינו בניסיון לגלות צמח נדיר בעל תכונות רפואיות מיוחדות בשם ויז'ן. שם היא פוגשת את טומו (מסטושי נאגאסה, שחקן שאיתו מרבה קוואסה לשתף פעולה), שומר היערות באזור, גבר שתקן ומצודד מראה שג'ין מתאהבת בו.קוואסה יוצרת אמנות חזותית לא לינארית ולעיתים אניגמטית. האם הסרט קופץ בין זמנים - האם מה שהצופה רואה הוא ההווה או העבר ואולי בכלל העתיד? האם העיוורת המסתורית שזיהתה את ג'ין במפתיע ניחנה ביכולת על חושית? מיהו אותו בחור צעיר ונאה שמופיע כשהעיוורת נעלמת ומה תפקיד הקטעים הסמי דוקומנטריים שבהם מספרים זקני האור את חוויותיהם? יהיה מי שיירתע מסוג כזה של קולנוע שהוא יותר מדיטציה בתנועה ופחות קולנוע שהצופה מורגל אליו. יהיו שישתעממו או ימצאו את העלילה מגוחכת, אולם בעיני זוהי עוד הוכחה ליכולת האדירה של קוואסה לומר דבר מה על הקיום האנושי. קוואסה היא אחת הבמאיות היותר שכלתניות שפועלות בעולם כיום (ולאחרונה נבחרה לביים את הסרט שייעשה על אולימפיאדת טוקיו בעוד שנתיים), והיא ראויה למלוא המחמאות על התעוזה ועל אי ההתפשרות שלה.מי שמוכן לצלול בראש פתוח לעולמה של קוואסה, צפוי לחוויה ממדרגה ראשונה. נכון, מדובר בקולנוע למיטיבי לכת, אולם שווה לתת את הצ'אנס גם לקולנוע כזה שהוא על סף השירה ונותר חידתי בלא מעט מדקות הסרט.