סרטו הקודם של ספייק לי, "הקיץ של סאם", יצר אצלי הרגשה שספייק לי איבד את המגע. הוא היה מבולבל, סתמי, פרובוקטיבי-בכאילו, ונעדר כל עניין של ממש. על טעות זו, למזלנו, לא חזר ספייק לי בסרטו החדש, "השעה ה- 25", שהנו סרט מעניין, אם כי לא חף מבעיות כשלעצמו.הציר הראשי של הסרט הנו מונטי (אדוארד נורטון), בחור לבן, אינטליגנט, נראה טוב, מצויד בחברה יפהפייה ושמה נטוראל (רוזריו דוסון), ו... סוחר סמים שנתפס על חם ועומד לרצות 7 שנים בכלא. בעשרים וארבע השעות האחרונות שלו כאדם חופשי, לא נותר למונטי הרבה לעשות, והוא עסוק בעריכת חשבון נפש עם עצמו, בעריכת פרידה מחבריו הקרובים (פיליפ סימור הופמן ובארי פפר) ובהשלמה עם אביו (ברייאן קוקס).
פרסומת
סרטו הנוכחי של ספייק לי מצליח להצטיין בכמה אספקטים. ראשית, זהו הסרט הראשון שראיתי שמדבר וממחיש ממש את השפעת הטראומה של אירועי ה- 11 בספטמבר על ניו יורק, העיר האהובה על ספייק לי. בסצינה טובה מאד משוחחים שני חבריו הקרובים של מונטי, ברוקר ניו יורקי מצליח (בארי פפר) ומורה בתיכון (פיליפ סימור הופמן) ומשקיפים תוך כדי השיחה מחלון ביתו של הברוקר, הניצב מעל הריסות בנייני התאומים, אל עבר הפועלים העומלים על שיקום האתר. גם בתחילת הסרט וגם במהלכו שוזר ספייק לי הפניות לאירוע שהותיר צלקת בלב ניו יורק, ועושה זאת בדרך נהדרת ואינטליגנטית, ללא שמץ של פופוליזם זול.שנית, ספייק לי מצליח ליצור מספר צירי עלילה משניים, מעניינים כשלעצמם, סביב דמותו של מונטי (נורטון). התסריטאי דיוויד בניאוף עשה עבודה מצוינת בפיתוח הסיפור הראשי וסיפורי המשנה, וספייק לי השלים את המלאכה בקאסט מצוין, המנוהל היטב תחת ידו האמונה. אציין לטובה את בארי פפר, שחקן נהדר (ששיחק היטב את דמותו של הצלף הקתולי ב"להציל את טוראי רייאן") שעושה תפקיד נהדר גם כן בסרט זה בתור חברו הברוקר של מונטי. אציין לטובה גם את פיליפ סימור הופמן, העושה עבודה מצוינת כהרגלו, אם כי בתפקיד דומה לאלו שעשה בעבר, בתור המורה הביישן והמופנם, החושק בתלמידתו הסקסית והמוחצנת (אנה פקווין). ספייק לי מצליח להפיק גם משאר השחקנים ביצוע אמין ומדויק, אם כי נראה שאדוארד נורטון קצת מתחיל לחזור על עצמו (ונראה לי כי משחקו הפך חד ממדי בסרטיו האחרונים).
עם זאת, הבימוי של ספייק לי עמוס בסמלים לפרקים, ונוטה לפעמים להפשטת יתר. סצינה מעניינת, אם כי בולטת בחריגותה ובחוסר התאמתה לתסריט האינטימי של הסרט, הנה הסצינה בה מונטי עומד מול מראה בחדר שירותים ומתחיל להתנגח, במונולוג עצבני ומשתלח, בכל היפה והמכוער בניו יורק. בנקודה זו ובאחרות נראה כאילו ספייק לי יוצא לעיתים מפוקוס, והתחושה מתחדדת במיוחד בסוף הסרט, שהטיפול בו על ידי הבמאי רחוק מלהיות משביע רצון.למרות אשר אמרתי לעיל, ולמרות שברור שגם סרטו הנוכחי של ספייק לי אינו חף מפגמים, מדובר בסרט מעניין מאד, אינטימי מאד ואורבני מאד באחת. זהו סרט אישי מאד המסופר היטב, באופן קולח, ומגובה בצוות שחקנים מעולה היודע את מלאכתו, המזמין את הצופה להציץ אל תוך עולמן של דמויות ונפשות החיות בניו יורק, העיר שלעולם אינה ישנה. סיכום: תסריט ומשחק מצוינים; אישי ויפה. 8 בסולם יגאל.
שואב אותך פנימה. יצירה טובה מכל בחינה שהיא,למרות שפה ושם יש מריחות זמן אבל זה לא גורע מהאיכות. אדוארד נורטון נהדר כמו תמיד וגם יתר השחקנים בביצועים טובים.סיפור על טעויות שאנו עושים בחיים וההשלכות שלהן על ההווה והעתיד שלנו. חשוב שיש חברים, ואנשים שעוטפים אותנו עם הרבה אהבה.
סרט אווירה,עמוק,שמשאיר את הצופה עם מועקה.
הצילומים ברמה גבוהה מוסיפים רבות לאווירה המיוחדת,ולעצבות העמוקה שלדעתי אופפת את הסרט.
המשפט "אתה לא יודע להעריך משהו עד שאין לך אותו תפור על הרעיון של הסרט"
השעה ה –25 (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות