המתים של יפו ביקורת סרט

The Dead of Jaffa Movie Review

מתי לנג על "המתים של יפו":
"דרמה פוליטית טובה"

סרט ארכיון שתף/י

משחק יוסף אבו ורדה, רובא בלאל עספו, סלים דאו, ג'וני פיליפס, מאיה פלם במאי/ת רם לוי

דרמה

ביקורת סרט להמתים של יפו מאת מתי לנג | כתב קולנוע

ציון המבקר

"מעורר מחשבה"

דירוג הגולשים

ראית את הסרט? העבר/י את העכבר ודרג/י!

7/10

היכן תצפו?

בקולנוע

50.9% בבית

14.0% לא אצפה

35.1%

שלח/י

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

מה הייתם עושים אם שלושה יתומים לאב טרוריסט היו דופקים על דלת ביתכם בבקשה שתסתירו ותשמרו עליהם? שאלה זו היא יריית הפתיחה של סרטו החדש של במאי הטלוויזיה הוותיק רם לוי. הזוג היפואי חשוך הילדים בו עוסק הסרט מחליט לבסוף להסכים לבקשת הילדים, אך החלטה זו מביאה להצטלבות עם מספר קווי עלילה אחרים, ולסיום טראגי ומעורר מחשבה.ראשית, חשוב להתייחס לקריירה של הבמאי רם לוי. לוי הוא במאי טלוויזיה זוכה פרס ישראל שיצירותיו זכו להערכה רבה ואף עוררו דיון רב לאורך השנים. סרטיו עוסקים בעיקר בבעיות חברתיות ובסכסוך הישראלי-פלשתיני. סרטו המפורסם ביותר הוא כנראה "לחם" (1986), שעוסק בקשיים כלכליים של משפחה מרוקאית בעיירת פיתוח. יחד עם ההערכה הרבה כלפיו, לוי, שמתקרב לעשור השמיני של חייו, לא ביים סרט קולנוע עד עתה. עד כמה שזה מוזר, ניתן להגיד שלוי יצר את סרט הביכורים שלו בגיל שמונים, ועל אף הקריירה הטלוויזיונית העשירה שלו, מובן שבימוי קולנוע מביא עימו אתגרים שונים מבימוי לטלוויזיה.

סרטו של לוי מתפקע בעוצמה רגשית קשה לתיאור. כל כמה דקות מתרחש אירוע מסעיר ומשמעותי שכשלעצמו מצדיק עיסוק ממושך, אבל במקום להתעכב על כל אירוע, תגובה, או מעשה, לוי מרחף בין האירועים, מה שממחיש את תחושת הצופים כי לדמויות אין שליטה על גורלן, ושהתקדמות העלילה היא בלתי נמנעת. תחושה זו נכונה במיוחד לסרט, כי נדמה שהתמה המרכזית בו היא חוסר הישע של האדם הפשוט אל מול החברה וההיסטוריה.הצפייה בסרט מאופיינת גם בדריכות ומתח תמידי, שנובעים מכך שבכל רגע שאנו מרגישים שהגענו לשיא, שאין יותר לאן למתוח, שעכשיו מגיע הפיצוץ, אנחנו עוברים לקו עלילה אחר. סגנון זה יוצר חוויה רגשית כנה ואינטנסיבית, שאינה מידרדרת למקומות מייגעים. חוויית הצפייה בסרט מזכירה מעט את הקולנוע המאוחר של רוברט אלטמן. בכלל – ההשפעות של אלטמן על הסרט ברורות מאוד: כאמור, הסרט מקפץ בין מספר קווי עלילה, שמתחלקים באנסמבל שחקנים מצוין (יוסף אבו ורדה, רובה בילאל-עספור, ג'וני פיליפס, מאיה פלם ועוד), והכל מוביל לאירוע שמשנה לנצח את חייהם של הדמויות – נשמע פחות או יותר כמו תקציר הסרט "נאשוויל" או "תמונות קצרות".

עוד נקודה לשבח בסרט היא הופעות השחקנים. הקאסט כולו נותן הופעות מצוינות, וניכר כי רם הביא את ניסיונו הטלוויזיוני לחדר החזרות. סצנה זכורה לי במיוחד היא הסצנה בה אם המשפחה (רובה בילאל-עספור) חווה התמוטטות עצבים ומאבדת את שפיותה. הסצנה הזו כל כך אמינה שקשה להאמין שבילאל-עספור היא לא הדמות עצמה. האיכות של ההופעות בסרט הזה מזכירות את ההופעות בסרטים של ירון שני, שידוע בעבודה האינטנסיבית שלו עם נון אקטורס שמביאה להופעות עוצרות נשימה.אבל לא הכל בסרט עובד. הסרט סובל מדי פעם ממגרעות טלוויזיוניות. בעוד הקולנוע מנתק אותנו מהמציאות במשך שעה וחצי או שעתיים וסוחף אותנו לסיפור אחד, סרטו של רם לוי מרגיש לעיתים כמו דרמה טלוויזיונית מכיוון שהוא לא מספיק ממוקד, לעיתים אנחנו קופצים לסיפור אחד וזונחים לגמרי את הסיפור השני, ויש קווי עלילה שלטעמי בכלל לא מיצו את עצמם. זה פשוט לא מספיק מהודק בשביל המסך הגדול.דבר נוסף שמבדיל קולנוע מטלוויזיה זה צילום. בימים עברו, סדרות ישראליות צולמו באופן שגרתי להחריד. "המתים של יפו" מצולם באופן פשוט משעמם, מה שגורע משמעותית מהחוויה הקולנועית ומחזיר אותנו חזרה לספה בסלון. למרות זאת, סרטו של רם לוי מספק חוויה רגשית עוצמתית להפליא, שתסחף אתכם ותישאר איתכם הרבה אחרי הצפייה. ובכל זאת, נדמה לעיתים שלוי לא השתחרר מהניסיון הטלוויזיוני העשיר שלו, דבר שלא תמיד מיתרגם באופן נכון לקולנוע.

מתי לנג | כתב קולנוע

עמוד הסרט תמונות מהסרט הוסף/י ביקורת!

שתף/י