הנה אנחנו ביקורת סרט

ניר ברגמן הינו אחד מהיוצרים האחראיים לרנסנס של הקולנוע הישראלי במאה ה-21. סרטו "כנפיים שבורות" עסק באני ובפרטי ומתמקד ביחסי אם וילדיה ולא בלאומיות הישראלית ובסכסוך כפי שהיה מקובל בקולנוע בישראלי בשנים שלפני כן. מאז, בכל סרטיו מתמקד ברגמן בתא משפחתי שאינו מתפקד כשורה. התמקדות שכלתנית שגם נותנת מקום לסנטימנטליות שבחלקה מהולה בסוריאליזם מתוחכם. בין היתר אחראי ברגמן לאחד העיבודים הטובים ביותר לטעמי לספרות ישראלית בהפיכתו את "ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן ליצירה קולנועית שמצליחה לטעון את דפי הספר בערך מוסף קולנועי מרתק."הנה אנחנו", סרטו האחרון של ברגמן, עוסק ביחסים בין אב – אהרון, בגילומו של שי אביבי הנהדר שרק משתבח מתפקיד לתפקיד בקולנוע, לבין בנו -אורי (נועם אימבר שובה הלב)בחור על הרצף האוטיסטי .האב והבן חיים להם בשלווה בטבעון. כל עולמו של האב הוא בנו היקר והשניים חיים בשלווה יחסית עד שלפתע מגיע צו מבית משפט מטעם אימו של אורי המצווה על אהרון לשים את בנו במוסד טיפולי. אהרון מרגיש כי עולמו חרב עליו ומחליט לעשות מעשה - לצאת עם בנו יקירו למסע של בריחה ולנסות לשנות אולי את רוע הגזירה. "הנה אנחנו" הוא סרט מסע המשולב בסרט התבגרות. כמו בסרטי המסע הטובים הבן והאב (בעיקר האב) יעברו תהליך תוך כדי המסע, ילמדו להכיר זה את זה טוב יותר ויגיעו להחלטות שיקבעו את עתידם. הסרט הזכיר לי את המסע המופלא של המבוגר והילד שאיתו בסרטו המופתי של טקאשי קיטאנו "קיקוז'ירו", שכמו ב"הנה אנחנו" מהווה מסע מר-מתוק על גבול המוזר שבמהלכו ישנה בעיקר המבוגר את השקפתו ודעתו על החיים ויחזור מהמסע שונה מכפי שהתחיל אותו.התסריטאית דנה אידיסיס, יוצרת הסדרה הנהדרת "על הספקטרום" שעסקה אף היא בצעירים עם אוטיזם, יוצרת תסריט רגיש והכי לא נצלני שאפשר. לאורי אין יכולות על אנושיות כמו לדסטין הופמן בסרט "איש הגשם" (שגם הוא סרט מסע על אדם אוטיסט הנלקח למסע עם מבוגר אחראי). אורי הוא האפרוריות בהתגלמותה ואין שום קסם במצבו הנפשי. ברגמן הכריח את הצופה להשיר מבט למציאות שאינה פשוטה כלל ועיקר . סצנה אחת בסרט שבמיוחד נגעה לליבי מתרחשת בתחנת רכבת כשהאב מנסה להרגיע את בנו שנמצא בטנטרום . זוהי סצנה ארוכה במיוחד שתגרום לצופה אי נוחות וברגמן מאריך אותה בכוונה ומטלטל את הצופה. צריך לראות כדי להבין לאילו עוצמות רגשיות ו-ויזואליות מגיע ברגמן. הסצנה הזו לבדה שווה את כל פרסי האופיר שהסרט זכה בהם בצדק על בימוי, תסריט ומשחק של שני השחקנים הראשיים.ב"כנפיים שבורות" הציג ברגמן משפחה שמנסה להתמודד עם אובדן אב, ב"דקדוק הפנימי" היה זה אהרון הילד שמנסה לגדול ולהשתלב, ב"יונה" המשוררת ניסתה נואשות להפוך לסופרת לגיטימית וב"להציל את נטע" הלא מספיק מוערך דילג ברגמן בין משפחות שונות במצבי מצוקה. כל גיבוריו מנסים למצוא את מקומם בעולם, להשתלב ובעיקר להבין מי הם באמת .האב והבן גיבורי סרטו הנוכחי בסופו של דבר עוברים מסע והם אולי בנפשם יאמרו "הנה אנחנו" - הגענו למקומנו האמיתי, הסתכלנו במראה והבנו מי אנו באמת. אנחנו לא מסתתרים יותר ומוכנים לשלם את המחיר. "הנה אנחנו " מוכיח שוב כי ניר ברגמן הינו אחד מיוצרי הקולנוע המוכשרים שפועלים בישראל. ייתכן כי הסרט מאבד מעט תנופה ככל שהוא מתקדם, אולם אני כבר לא יכול לחכות לסרטו הבא.