הסרט "קיארה", זוכה פרס הסרט האירופאי במסגרת השבועיים של הבמאים בפסטיבל קאן 2021, נפתח בערב טיפוסי בבית משפחת גראסיו. אבי המשפחה, אב אוהב ומחבק, משתטה עם בנותיו על הספה. הכול מאד אידילי. מלחמת כריות, אווירה של משפחה אוהבת וקרובה. כולם בהתרגשות לקראת חגיגות ה-18 של הבת הבכורה. סצנת החגיגה המשפחתית מצולמת ארוכות, אולי אפילו יתר על המידה, אבל מתארת באמינות את האהבה, הקרבה, היחסים בקהילה והססגוניות של ארוחה איטלקית משפחתית מלוכדת.לאחר הארוחה הבת האמצעית קיארה, נערה דעתנית ודומיננטית, רואה את אביה בוויכוח עם אמה ולאחר מכן עוזב את הבית. כשהיא מנסה לעקוב אחריו, היא עדה להתפוצצות רכבם המשפחתי. האב לא נראה עוד וקיארה בהיותה נערה סקרנית שואלת את סביבתה לגבי הימצאותו, אך לא מקבלת תשובות ישירות. כולם מתייחסים אליה כאל ילדה בת 15 שיש לגונן עליה, מלבד אחותה ג'וליה, שבטוחה שהיא משחקת אותה תמימה ובעצם מודעת לעסקי המשפחה - "כולם קוראים להם מאפיה, אך הם קוראים לעבודתם הישרדות".
פרסומת
בן רגע חייה הבטוחים של קיארה מתגלים כשקר אחד גדול והיא מתעוררת למציאות חדשה. התנהגותה משתנה ובסופו של דבר נשלחת עובדת סוציאלית להוציא אותה מחיק משפחתה למשפחת אומנה ולתת לה אפשרות לחיים טובים יותר בחבל אורבינו שבמרכז איטליה. קיארה בורחת חזרה לביתה ומחפשת את אביה וככל שהאמת מתבהרת, היא נאלצת לקבל החלטות הרות גורל על עתידה.התרבות המוצגת בסרט היא מאד פטריארכלית -הבנות המרצות את המשפחה, הדוד המגונן עליהן בהיעדר האב, האם המבשלת והמעלימה עין, המשפחה קודמת לכל. הבמאי והתסריטאי ג'ונאס קארפיניאנו מתאר באופן קפדני ומדויק את התרבות המקומית בדרום איטליה, בקלבריה. המקומיים מסתובבים בלילה בשכונות ללא פחד, חלקם כבר איבדו את תמימותם וחלקם עדיין חיים בבועה המשפחתית המקנה להן ביטחון.
זהו סרטו השלישי של קארפיניאנו על האזור והקהילה המקומית. אמנם כל סרט ניתן לצפייה ללא ההקשר של הסרט הקודם, אבל חלק מהדמויות חוזרות ומגיחות ויוצרות חוט מקשר. בסרט יש גם התייחסות ליחסי האיטלקים "השולטים באזור" לבין הקהילה הצוענית ומיקומה הנחות בתרבות המקומית. הדיאלקט בסרט אינו אותה איטלקית מוכרת שהקהל רגיל ונהנה להקשיב לה, אלא ניב מקומי ומחוספס בהרבה של דרום איטליה.העלילה של הסרט מתנהלת באיטיות למדי, יש את אלו שירגישו בכך כבדות יתר אך ניכר שהבמאי מנסה להעביר לצופה את החוויה היומיומית ואת הרגעים שהדמות חווה כפי שהם. תחילתה של העלילה נטולת דרמה, אך ברגע שהאב נעלם הדרמה מתעצמת ונגלית לעיני הצופה בדרך מאד אינטימית וקרובה. הסרט מצולם בסגנון כמו דוקומנטרי במצלמה ידנית תזזיתית ולא ממוקדת, כמו צולם על ידי מי שנמצא בסמוך לדמויות ומטעמם ובכך משרה הרגשה ריאליסטית מאד. ריקוד המצלמה לפעמים מתיש, אך בהחלט מקנה הרגשה אותנטית למתרחש.קיארה מגולמת על ידי סוומי רוטולו, שזהו לה סרט הבכורה, באופן מוצלח והקלוז-אפים על פניה מעבירים את הצופה בבירור את הרגשות אותן היא חווה. ניתן להבין בקלות מדוע בחר בה הבמאי לגלם את דמות הנערה בסרטו. היכולת של קארפיניאנו לקחת אנשים שאינם שחקנים מן השורה ולהפוך אותם לכל כך אמינים ניכרת כאן היטב על ידי השימוש במשפחתה של השחקנית הראשית, משפחת רוטולו (בהרכב כמעט מלא), המגלמת משפחה כל כך שונה ממנה. כך יוצר הבמאי חוויה ריאליסטית ואינטימית על אובדן תמימותה של נערה מתבגרת.
ראוי למרות שלא חף מבעיות. יש נקודות חוזקה כמו המשחק המצויין של השחקנית הראשית והאווירה האותנטית. מצד שני, ארוך מידי ואיטי וגם פה ושם מאבד פוקוס. קיארה בת ה 15 היא נערה פיקחית ועקשנית והיא האמצעית מבין שלוש בנות במשפחתה. לאחר חגיגת יום ההולדת של אחותה הגדולה , אביה נמלט מצו מעצר משטרתי. קיארה נכנסת לתוך מערבולת שעלולה לשנות את חייה והיא יוצאת לגלות את האמת מאחורי ההיעלמות של אביה. הסוף לא ברור ולא חד מספיק.
