החתול הוא לא סמל של יצירתיות רבה בתרבות הפופולרית המודרנית, אלא חזרה דווקא למוכר והאהוב. אך הייתה תקופה שדווקא איור חתולים היה קוריוז של ממש – עד שהאמן הבריטי לואי ויין שינה זאת במו ידיו. אין פלא שהסרט הביוגרפי המגולל את חייו של האמן המוזר (בגילומו של בנדיקט קאמברבאץ'), "החיים המחשמלים של לואי ויין", לא בוחל באמצעים שונים ומעניינים כדי להעביר לנו תחושה של זרות בתקופה כה קונפורמיסטית.כשחושבים על סגנון פסיכדלי, האסוציאציה הראשונה שעולה למרבית האנשים בראש היא התרבות הפסיכדלית - השירים, העיצוב, האופנה - של שנות ה-60, אבל אחרים דווקא יחשבו על ציורי החתולים של האמן הבריטי לואי ויין (1860-1939). אבל מה לציורי חתולים ויקטוריאנים ולפסיכדליה? סיפורו המוזר של ויין היווה הן אנקדוטה מעניינת בספרי תולדות האמנות והן עדות לתפקוד במהלך לקות במחלת נפש - ספציפית סכיזופרניה (למרות שהטענות כי ויין סבל מהמחלה הופרכו בשלב מאוחר יותר) - אבל אף פעם לא זכה למקומו המתאים באור הזרקורים.
פרסומת
כעת, הבמאי/שחקן הבריטי וויל שארפ (המוכר יותר כשחקן בסדרות: "שרלוק" ו"המאבק של קנזו")) לקח על עצמו את המטלה, ויצר - יחד עם התסריטאי סיימון סטיבנסון - את הסרט שעוסק בחייו הלא שגרתיים של ויין ומלהק לתפקיד את אחד השחקנים הלא שגרתיים של זמננו, בנדיקט קמברבאץ' (הלא הוא דוקטור סטריינג'). בין אם אתם אוהדים של דרמות תקופתיות כמיטב המסורת, או בין אם אתם מחפשים דבר שונה לחלוטין (מבנית ואסתטית), זה סרט ששווה את תשומת הלב שלכם."לואי ויין" לא עוקב אחר כל מהלך חייו של הצייר הנודע, אלא מתחיל באמצע - לאחר מות אביו, וכשמטלת כלכול המשפחה - אמו וחמש אחיותיו - עוברת לידיו. ויין, טיפוס שמוגדר מראש כחריג ולא-יוצלח, מוצא את עצמו בערימת קשיים - במיוחד לאור הרומן החדש שלו עם מורתן של אחיותיו הקטנות, אמילי ריצ'ארדסון (קלייר פוי), וחומרת הסבר שעובדה זו מתקבלת בה במשפחתו (במיוחד ע"י אחותו הגדולה והשמרנית - המגולמת ע"י אנדריאה רייזבורו). כאשר לואי ואמילי ממסדים את הקשר וכשסר וויליאם אינגרם (טובי ג'ונס; סרטי "הארי פוטר", "שרלוק"), העורך הראשי של עיתון ה"Illustrated London News" מציע לו משרה קבועה כצייר במערכת, נדמה שהכל סוף סוף הולך טוב למאייר המוזר. אך החיים אינם כאלה ורודים, או לדעת לואי, "מחשמלים" - כשמחלת הסרטן המחמירה אצל אשתו ופגישה מקרית עם חתול קטן בחצר ביתו משנים את חייו לנצח.
מראשית הסרט, שארפ מראה שאין ברצונו לגשת לסרט כביוגרפיה "לפי החוקים", ולוקח את המאפיינים הנודעים של סרט שכזה - קריינות (הפעם ע"י אוליביה קולמן הנפלאה כתמיד), סדר אירועים כרונולוגי ושמירה על מבנה אחיד - ומגמיש אותם כרצונו. כך, הקריינות מגיעה והולכת (וצצה במיוחד ברגעים בהם יש צורך לספק פרטים חשובים אך יבשים להידרדרותו הנפשית של ויין), הסדר הכרונולוגי קופץ לא פעם בין מספר שנים, אך גם לאחור ולעתיד הרחוק (בסצנה קצרה מאוד אך יצירתית מאוד) והסטייל המובחן מוחלף בכזה שמזגזג בין שוטים נוסח "אחוזת דאונטאון" לכאלו המושפעים מווס אנדרסון בצורה מובהקת. כל אלו, ואופנים רבים אחרים בצד הטכני של הסרט (צבע חד וחם, פוקוס עמום ברגעי משבר, צילום בפורמט 4:3), מופיעים בו כדי לחזק את האנושיות הייחודית כל-כך של ויין, בתקופה שהעולם לא יכל היה להיות יותר שמרני.בזכות קמברבאץ' והופעתו, שלעיתים נראית חסרת מאמץ בכלל, שארפ משרטט דיוקן של אדם שקורע תחת עול אחר עול שלא נגרם באשמתו כלל, עם נפש עדינה ופגועה מטראומות עבר. עם זאת, ויין שורד בצורה חיננית ביותר - אין זה אומר שהוא לא רואה את עצמו מידרדר ואין זה אומר שהוא לא כואב - אלא ממשיך בדרכו הגאונית והמשונה, ללא הסבר ממשי - כזה שארפ כלל אינו מנסה לתת לנו. הסרט גם מרפרף במהירות יחסית על אי יציבותו הנפשית של ויין, כי מטרת היצירה הקולנועית היא להנציח את עבודתו האמנותית של דמות נשכחת, שפגעי הזמן רידדו אותה לאפיון אחד בלבד: שיגעון. כדי להמשיך את "התיקון ההיסטורי" שלו, שארפ מדגיש לכל אורכו של הסרט את קשרו העמוק של ויין עם מושא ציוריו - החתולים - ומקביל אותו אליהם: חיות בודדות, לעיתים אגוצנטריות ובעיקר משונות - שמצליחות כמעט תמיד בסופו של יום לנחות על רגליהן ולמצוא את דרכן לליבם של בעליהן.תורמים רבות גם הפסקול החרישי והעדין של ארתור שארפ (אחיו של הבמאי) ושלל השחקנים שמופיעים כאן בהופעות אורח - טאיקה וואיטיטי, ניק קייב, איימי לואו ווד (איימי מ"חינוך מיני"), סופיה די מרטינו (סילבי מ"לוקי" ורעייתו של הבמאי), ריצ'רד איואדי ("The IT Crowd") ועוד - מרגישים כמשתתפים ב-"מחווה לאמן" ולא עוד סרט ביוגרפי. "החיים המחשמלים של לואי ויין" הוא לא סרט שבא לדוש בבעיות הנפש, או בהיסטוריה של התפתחות מחלות אלו, אלא באדם שסבל מהיחס של החברה כלפי אלו הלוקים בהן, ושילם בכך בתדמיתו הציבורית - כאמן ויוצר משפיע עד עצם היום הזה. כאן, שארפ מצליח לעשות תיקון.
סרט מעניין סיפור אמיתי על הצייר האנגלי לואיס ווין משחק טוב של השחקן קמבברץ המגלם את דמותו
סרט בצבעים עזים המתארים את הרגשות המשברים המצב הנפשי של האומן
מתבשל לאט אבל מתגמל בהמשך. סיפור מיוחד שנע בין המציאות למחוזות הדימיון, עם איזושהי נקודה פילוסופית מעניינת.לואי וויין הוא מאייר אנגלי מוכשר בסוף המאה ה-19 שמגיע ממשפחה מיוחסת. הוא אחראי לפרנסת משפחתו שכוללת את אימו וחמשת אחיותיו ובהן הבכורה שבהן הנרגנת שמרבה לנזוף בו. המפנה המשמעותי בחייו מגיע, כשהוא מתאהב ומתחתן עם העוזרת שהמשפחה מעסיקה המגיעה ממעמד סוציואקונומי נמוך. לרוע המזל מתברר שהיא חולה במחלה סופנית. התמחותו בציור של חתולים מביאה לו פרסום ומסייעת לו לברוח לעולם אחר טוב יותר מזה שהוא חי בו,תוך כדי שהוא הוא מאבד קשר עם המציאות. מה שנותר לו בסוף חייו ,אלו הם הזיכרונות היפים מהתקופה הקצרה שבה חי עם אישתו. יפה ומעורר מחשבה על החיים ומשמעותם. ציון 7.5.
סרט בריטי ראוי,יפה ומעניין סך הכל המגולל את סיפור חייו הלא פשוט של לואי ויין מסוף המאה ה19 ועד כמעט למחצית של המאה ה 20.שחקנים טובים מאוד ובפרט בנדיקט קמברבץ המצויין כתמיד! אפשר בהחלט לצפות בקולנוע.
ציון 8
"ביוגרפיה לא שגרתית"
שלח/י
בנדיקט קמברבאץ'
קלייר פוי
אוליביה קולמן
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות