מאז ראשיתו, ראה הקולנוע בעיתונות את מקבילתו בעולם החברתי. הרצון לחשוף מציאות שתשנה משהו בעולמנו או אפילו ליצור מציאות מאפס – דברים שהיו בכוחה של המילה הכתובה לא פעם ולא פעמיים – קרצו למדיום הקולנועי, וכך קיבלנו לאורך השנים קומדיות ("נערתו ששת", "כותרת ראשית"), סרטי מתח ("הקרנבל הגדול", "אחר צהריים של פורענות"), דרמות על בסיס סיפורים אמיתיים ("ספוטלייט", "העיתון") והסרט שכל סרטי העיתונות שואפים להיות, "כל אנשי הנשיא" (1976) – הכל על טהרת העבודה העיתונאית או על בסיס סיפורים שנחשפו במערכות עיתון שונות.
לכן, אין הפתעה שהסיפור שטלטל את הוליווד ושינה (או לפחות ניסה) לשנות את אמות המוסר של העולם כולו יגיע למסך הגדול במוקדם או מאוחר. סיפור חשיפת הטרדותיו והתעללותו המינית של של מפיק העל ומייסד "מיראמקס", הארווי ויינשטיין בשחקניות, עובדות הכפופות למרותו ונשים בסביבתו הקרובה, ע"י צמד העיתונאיות החוקרות של ה-"ניו-יורק טיימס" מייגן טוהי וג'ודי קנטור, שמגולמות כאן (בהתאמה) ע"י קארי מליגאן ("צעירה מבטיחה") וזואי קאזאן ("חולי אהבה").
סרטה של מריה שריידר, במאית המיני סדרה המצליחה של נטפליקס "המורדת", מבוסס על הספר העיוני אודות תחקירן של הכתבות. הסרט כבר עבר את סבב הפסטיבלים בביקורות חמות ואף שימש כאלמנט בהגנה במשפטו המתמשך של ויינשטיין – ועדיין, ראוי לשאול: האם יש כאן התעלות על הנוסחה הקולנועית הקיימת של סרטי עיתונות חוקרת, או שמא הסיפור האמיתי והמהותי הזה נבלע בערמות בתוך מגבלות הז'אנר וקיטש הוליוודי טיפוסי? התשובה מעט חצויה.
פרסומת
הסרט מציג את טוהי וקנטור כשתי נשים שבעות קרב – טוהי, שספגה איומים על חייה בשל תחקירה כנגד האשמות ההטרדות המיניות שביצע הנשיא המיועד (דאז) טראמפ, מתחילה לפקפק עוד יותר בבטיחות העולם המודרני לנשים, בעודה מצפה לתינוקת חדשה; קנטור, לעומת זאת, נחושה להביא סיפורים נועזים או מסוכנים יותר, בעודה מחזיקה את משפחתה יציבה. דיווחים על יחסים לא נאותים (בלשון המעטה) מצד המפיק הנודע הארווי וויינשטיין מגיעים למשרדן. התחלת החקירה מובילה את שתי העיתונאיות להבין שבאר הפשעים עמוקה.
תוך מספר סצנות, נדמה כי קל להבין ששריידר יודעת שקיבלה על עצמה סרט עם נושא "חשוב" ושהגיע "בזמן הנכון", אך בו בעת היא מנסה כמה שיותר להימלט מהקלישאה הדידקטית הזו – בין היתר, דרך עיצוב הפריים (לא מעט "לונג שוטים"), המיזנסצנה (חללים גדולים וריקים בהם מראיינות העיתונאיות את הקורבנות), הפסקול הטורדני של ניקולס בריטל וסיקוונסים של מלונות נטושים על רקע הקלטות מאיימות ומקפיאות דם של ויינשטיין; כל אלו יוצרים את התחושה הקודרת והמציאותית למדי שאף אחד לא מעוניין לעמוד לצד הנשים הפגועות.
עוד נקודה בה שריידר - והתסריטאית רבקה לנקביץ' – נמלטות מהמהמורות שמצפות לסרט שכזה היא ההחלטה לצמצם את השמות המוכרים – בפרשייה שמורכבת כמעט כולה מכאלו – להקלטות, קול מהעבר השני של הטלפון או אפילו צללים. בולטת במיוחד ההחלטה להפוך את ויינשטיין עצמו, שבקלות יכל להיות המפלצת הסטריאוטיפית של הסרט ושוב לגזול את המקום והייצוג של קורבנותיו (כפי שקרה לא פעם בסיקור החדשותי של הפרשה), לקול למרבית הסרט, ולעיתים רחוקות דמות מטושטשת רחוקה שמצולמת מהגב. כך, מחזקת שריידר את הרעיון איתו היא רוצה שהצופים יעזבו את האולם – גם עמוק לתוך עידן ה-"Me Too", הנרטיב צריך להשתנות: לא עוד מקרבן, אלא הקורבנות קודם.
ראוי וחשוב להזכיר לחיוב את הופעות המשחק הראשיות – קארי מאליגן (שמזמן היתה צריכה לזכות באוסקר), מעבירה תחושה של אי שלווה וכאוס בתוכה לצד רצון אמיתי לחשוף את האמת, מול זואי קאזאן, שמשתמשת בתזזיתיות הקריקטוריסטית שלה כמניע להנעת החקירה. עם זאת, אולי דווקא בנקודה הזו הסרט נופל לקלישאות "הסרט החשוב" ומנסה לשאול יותר מידי מ"כל אנשי הנשיא", אך עם מידה מסוימת של שמאלץ. כשרגעים אלו מגיעים (כמו דיון רגעי של החוקרות לגבי השמלות התואמות שלהן), הם בעיקר נתפסים כמעושים ונותרים מביכים משהו בתוך רצף של קולנוע שרוצה לעשות דברים אחרת.
האם אפשר להימלט מקיטש כשאנחנו רוצים להציג סיפור ניצחון (יחסי) של שתי גיבורות שראויות לכבוד הזה? קשה להחליט, אך קשה גם להפריד לרגעים את הסיפור הזה מהאמריקאיות שטבועה בו. אין ספק שרוב הצופים שיבחרו לצפות בסרט יכירו את המאפיינים הדידקטיים ולפעמים ההשלכות של "סרט חשוב", אבל "מילה שלה" מנסה – ולא פעם מצליח – להשתחרר מתכתיבים קודמים כדי להראות כי זהו לא "עוד סיפור" – זהו סיפורן של מיליוני נשים, ברחבי העולם, מדי יום, בשינוי תפאורה קלה. על כך ראוי להעריכו.
"כוח המילה"
שלח/י
אשלי ג'אד
קארי מאליגן
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות