חליסה ביקורת סרט

קרוב לעשור שאני מחכה לסרטה הבא של סופי ארטוס. כבר בסרטה "עמק" משנת 2016 ניכרה יכולתה לספר סיפור נוקב ואנושי בעל מסרים חברתיים. ב"עמק" היו אלו בני נוער משועממים ובעלי חלומות שחישבו את קיצם לאחור בפריפריה, בראשותו של נווה צור בהופעה לא פחות ממדהימה. כעת מגיע לאקרנים סרטה "חליסה" והיא ממשיכה לפעול בסטנדרטים גבוהים, ומביאה את הסגנון של הבמאים הריאליסטיים הבלגים האחים דארדן לאותה שכונה בחיפה שבה מתרחשת העלילה.נועה קולר המצוינת ("קופה ראשית") היא שרה, אחות בטיפת חלב. היא מטפלת בילדים קטנים כל היום באופן כמעט סיזיפי. למרות שעולמה מלא ילדים, היא אינה מצליחה להביא ילדים משלה וכל יהבה מושקע בניסיונותיה להיכנס להריון. הסצנות המצולמות בטיפת חלב הן אותנטיות לגמרי ומצמררות באמינותן (גם אם חלק מההתרחשויות נדמה והוקצנו לצורך הסרט). לעולמה של שרה (האם מדובר בבחירה סמלית בשמה של הגיבורה? שרה אמנו זכתה לבן רק בגיל מבוגר) נכנסת אניה (דנה ברקוביץ' בתפקיד מרגש), אם חד הורית המתקשה לטפל בבתה הקטנה עדן (שוב סמליות בבחירת השם. האם עדן תהיה גן העדן ששרה הגיבורה מייחלת לו?). שרה מוצאת עצמה מעורבת יותר ויותר בחייהן של האם ובתה עד לרגע שהיא תקבל החלטה הרת גורל שתעמיד את הקריירה שלה בסכנה.סניף טיפת חלב שבו עובדת גיבורת הסרט נמצא בשכונת חליסה - שכונה מעורבת בחיפה התחתית, שמוגדרת כבעלת מדרג סוציו-אקונומי נמוך. ארטוס מצלמת בשכונה ומעבירה לצופה את תחושת המועקה הקיימת בין הבתים. נדמה וטיפת חלב מהווה מעין קרן אור בשכונה שרוב תושביה נלחמים על קיומם - ממש כמו ששרה נלחמת על שפיותה ומנסה לעזור לאלו שהיא נדרשת אליהם בעבודתה. לעומת סניף טיפת חלב הנקי והמסודר, שרה גרה בבית ישן ואניה ועדן חיות במבנה מוזנח. ההנגדה ברורה ושרה מנסה לחיות בין שני העולמות. עלילת משנה עוסקת ברצונה של שרה לשפץ את ביתה. היא גרה כאמור בדירה ישנה ומתפוררת ומזמינה שיפוצניק (אנטולי בליי) שישדרג את דירתה. הנפש יוצאת אל שרה כשהיא מחליטה להוסיף חדר לדירתה בתקווה לגדל שם את התינוק שיהיה לה, יום אחד. עוד עלילת משנה מכמירת לב עוסקת באם המגיעה עם בתה לטיפת חלב ושרה חושדת בה בהתעללות ובהזנחת בתה. היא מנסה להיאבק במערכת שבה היא עובדת ולעזור לשתיים, אבל המציאות ב"חליסה" טופחת על פני הגיבורים ועל פני הצופה. החיים בשכונה המעורבת בחיפה אינם קלים והגיבורים משלמים מחיר, ובמזומן, על המקום שבו הם גרים ועל מעשיהם.נועה קולר נושאת בגאון את הסרט על כתפיה. כוחה בהצגת דמות מורכבת - חזקה כסלע רגע אחד ונשברת לרסיסים מיד לאחר מכן. דנה ברקוביץ' משכנעת כאם צעירה על גבול ההיסטריה שאינה יודעת את נפשה בגלל הרצון לדאוג לבתה הקטנה. כמו ב"עמק", נדמה והדמויות של ארטוס מסתובבות במעגלים ללא מוצא ואין להן דרך מילוט מגורלן. כמו אצל קן לואץ' והאחים דארדן - אבירי הקולנוע החברתי - המציאות בסרטיה של ארטוס צולפת והולמת בפני הצופה ואין לו כמעט מרווח לנשימה. סופו של הסרט נתון לפרשנות ואולי משאיר בכל זאת איזושהי תקווה שאי שם בשאול התחתיות יכולה להיות תקומה.