המערכה השנייה ביקורת סרט

אף פעם אי אפשר לדעת למה לצפות כשנכנסים לסרט של במאי האבסורד הצרפתי קוונטין דופייה, וזה נכון גם במקרה של "המערכה השנייה", שאף נבחר לפתוח את פסטיבל קאן בשנה שעברה. אחרי יצירות כמו ״עור צבי״ או ״דאאאאאאאלי!״ שהציגו בפסטיבלי הקולנוע ובסינמטקים בארץ, לראשונה סרט שלו גם מציג בבתי הקולנוע בישראל. גם הפעם הוא ממשיך עם הסגנון שיצר לעצמו - סרטים קצרים, אבסורדיים ובעיקר מודעים לעצמם. רק שבמקרה של הקומדיה החדשה שלו, הפעם הוא בוחר לטשטש את הגבולות בין אמת לבדיה באמצעות יצירה מטא-קולנועית בה השחקנים מורדים בתסריט. בניגוד ליצירות הקודמות שלו, הוא משחק על הפורמט יותר מאשר על התוכן ובכך מצליח לספק סרט נגיש יותר מהיצירות הקודמות שלו. אך גם כאן, הוא לוקה באותה הבעיה של סרטיו הקודמים - חוסר יכולת להגיע למערכה שלישית משמעותית והסרט מתקדם מבלי לדעת לאן.העלילה שמוצגת בתחילת הסרט היא פשוטה עד בנאלית: פלורנס (לאה סדו) רוצה להציג לאביה גיום (ונסן לנדון) את דויד (לואי גארל), הבחור שהיא מאוהבת בו עד מעל לראש. דויד מצידו לא ממש מתלהב מהרעיון ואף גרוע מכך, הוא מגיע למפגש עם חבר מפוקפק (רפאל קנאר) בתקווה לשדך אותו לפלורנס ולהיפטר ממנה. כל הארבעה נפגשים בדיינר נידח בשם "המערכה השנייה". עד כאן הכל נשמע כמו עוד קומדיה רומנטית צרפתית, אלא שאז מסתבר שהסצנה הזו היא למעשה סרט מצולם וה"שחקנים" שמגלמים את הדמויות מתחילים לסטות מהתסריט ושוקעים בשיחות פילוסופיות שלא קשורות לעלילה המקורית - אחד נחרד מבחירת המילים של השני, שלישי חושש מ"תרבות הביטול" והרביעי מתעסק בשאלה הגדולה - איך בכלל אפשר לעשות סרטים כשהעולם בוער מסביב? אחד הנושאים העיקריים שעולים הוא גאג מתמשך סביב העובדה שהסרט בכלל מבוים על ידי בינה מלאכותית, מעין ביקורת על הדרך אליה הוליווד צועדת. האפליקציה הזולה הזו מופיעה על מסך לפטופ והאלגוריתם שלה מבצע פעולות שנויות במחלוקת ואפילו מנכה שכר משחקנים שהתבלבלו בטקסט. הקאסט המצוין הוא ללא ספק הסיבה הראשונה ואולי אפילו העיקרית לצפות בסרט הזה. הארבעה משחקים גרסאות מוקצנות של עצמם, עם סדו כשחקנית המפקפקת ביכולות שלה, גארל כחתיך המסתיר את האגו שלו מאחורי נימוסים טובים, לנדון כוותיק חסר סבלנות וקנאר כשחקן עולה וצעיר שדיבורו והתנהגותו מסגירים את מוצאו המעמדי. אבל מבין כולם, דווקא שחקן המשנה מנואל גיו, שמגלם מלצר עם פחד במה, גונב את ההצגה בכמה סצנות משעשעות במיוחד שבהן הוא מנסה נואשות למזוג יין מבלי לשפוך אותו בכל מקום. למרות הסצנות שלעתים נמרחות יותר מדי, אין ספק שהכוח טמון באנסמבל שחקנים שיודע ומסוגל לתמרן בין רבדים שונים של מציאות ובדיה בחינניות ובקלות שמסווה את המורכבות הרבה של המשחק.העניין הקבוע עם דופייה זה שהוא נוטה ללכת על חבל דק בכל הנוגע לגימיקים - גבול שנע בין מבריק למייגע. "המערכה השנייה" הוא אחד הסרטים שמדגישים את זה במיוחד. הוא מתפתה להוסיף עוד שכבות ובדיחות לסצנות שנמשכות יותר מדי עד שזה מרגיש שהתעלול המטא-קולנועי הופך למעמסה על הצופה שרק סופר את הדקות עד סוף הסרט. נדמה שהבמאי הצרפתי התאהב בבדיחות שלו יותר מדי, כמו קומיקאי שסוחט את המיץ מהבדיחה עד שאנו נותרים עם טעם רע. במקרה הזה הבחירה שלו לשבור קיר רביעי היא לא חדשה ואין ספק שבידיים אחרות הרעיון ככל הנראה היה מתמוסס אחרי כמה דקות, אבל דופייה הולך עם הקונספט הזה כל כך רחוק עד שלעתים ניתן לתהות לאן אנחנו בכלל הולכים? (רעיון שהוא יציג בהמשך הסרט גם באופן מוחשי). לזכותו של הבמאי הצרפתי המשוגע ייאמר כי "המערכה השנייה" מדגים את היכולת שלו לייצר קולנוע חד ופרובוקטיבי בעידן רדוד של תוכן צרכני. הצילום, עליו הוא היה אחראי בעצמו, מורכב ממספר בודד של שוטים ארוכים במיוחד המלווים את הדמויות, והעריכה שלו מצליחה להדגיש את התזמון הקומי של כל אחד מחברי הקאסט. הסרט מתמודד עם רעיונות מטרידים - מתנועת Me Too דרך הפחד מביטול ועד לאינטליגנציה מלאכותית - עם הרבה הומור חכם, אולי אפילו מדי. התוצאה מרגישה לעיתים כמו ניסוי אמנותי שנתקע במעגל של התחכמויות. בדומה לסרטיו הקודמים, גם כאן דופייה מסיים ללא סיום ממשי, מציע רעיונות פרובוקטיביים אך מיד נסוג מהם. נדמה שהבמאי היה מודע לפגם הזה כשבחר בשם "המערכה השנייה", ואי אפשר שלא לתהות אם דופייה עצמו, שיצר 13 סרטים מאז 2007 ושישה בארבע השנים האחרונות, לא נלכד במעין "מערכה שנייה" אינסופית בקריירה.בניגוד ל"דאאאאאאלי!" שהיה מרענן ומפתיע באמת, "המערכה השנייה" נראה יותר כמו חזרה על "עור צבי" - עוד ניסיון של דופייה לחקור את האבסורד של הקיום האנושי, אבל ללא התפתחות משמעותית. למרות הרצון שלו לגעת בנושאים חשובים יש עדיין תחושה של פחדנות שמרחפת מעל לראשו; בכל פעם שהסרט מאיים להפוך לפוליטי מדי, דופייה בורח ומפרק את הרצינות עם עוד שליפה קולנועית שבעבר כנראה היינו קוראים לה ״גאונית״. הוא מתפתה לפנות לאותם טריקים בדיוק, והתוצאה היא שעל אף הסגנון הייחודי שלו, אין כאן הרבה חדש למי שכבר מכיר את עבודתו.בשורה התחתונה, "המערכה השנייה" הוא סרט מבדר ובעל רגעים מבריקים שכדאי לראות בעיקר בזכות האנסמבל המוכשר והבדיחות המצחיקות. זהו סרט משעשע המעז להיות חכם יותר ממה שהוא צריך להיות, אך לא מספיק עקבי כדי להיחשב ליצירת מופת ובעיקר רחוק מלהיות הסרט הטוב ביותר של דופייה. ב-80 דקות הוא מציע הפתעות, צחוק והרהורים, ומזכיר שלפעמים הרעיונות הטובים ביותר מגיעים בחבילות קטנות. אולי דופייה רומז שהקולנוע הוא רק דרך להסיח את דעתנו מהעובדה שהכל קורס סביבנו.

טווס Peacock חדש 2025

המערכה השנייה The Second Act חדש 2025

ברידג'ט ג'ונס: חוזרת לשוק Bridget Jones Mad About the Boy 2025

במשפחות הכי טובות Cocorico 2024

להיות גודריץ' Goodrich 2024

בחורים טובים 2 Matchmaking 2 2024

אדיוס בואנוס איירס Adios Buenos Aires 2024

ביטלג'וס ביטלג'וס Beetlejuice Beetlejuice 2024

מחכים לדאלי Waiting For Dali 2024

תלמה Thelma 2024