עונת הפרסים החלה ואיתה מגוון הסרטים שיהיו מועמדים לקטגוריות הנחשקות ביותר, וגם אלה שהאולפנים רק חשבו שהם יהיו מועמדים. לצערם של אולפני "סוני" והיוצרים העומדים מאחוריו, כנראה ש"נירנברג" ישתייך לקטגוריה השנייה, וחבל. "נירנברג" מכיל בתוכו את כל המרכיבים למועמד ודאי לאוסקר: ביוגרפיה היסטורית, דרמה פסיכולוגית, שחקנים זוכי/מועמדי עבר וכמובן שלא מזיק שהוא עוסק בעקיפין בשואה. הפוטנציאל שלו כל כך ניכר שלכל אורכו מורגשת תחושת פספוס ענקית. אי היכולת שלו להפריד בין הדיוק ההיסטורי לבין הדיוק בהבנת המהות הדרמטית של הסיפור עומדת לו לרועץ ומפריעה לו להיות סרט מוצלח באמת, כזה שישאיר חותם ואולי אף יקטוף איזה פרס או שניים. על אף זאת, הוא עוסק בסיפור כה מרתק שגם דמויות לא מפותחות וסצנות מלודרמטיות מוגזמות לא יהרסו אותו מלהיות חוויה קולנועית עוצמתית, לפרקים.הסרט מבוסס על סיפורו של הפסיכיאטר דאגלס קלי (רמי מאלק, זוכה האוסקר על "רפסודיה בוהמית" שבו גילם את פרדי מרקיורי) שנשלח לכלא 'נירנברג' בשביל לאבחן בכירים נאצים שנכלאו בסוף מלחמת העולם השנייה, ביניהם הרמן גרינג (ראסל קרואו, זוכה האוסקר על "גלדיאטור") - המשנה להיטלר והרייכסמארשל של גרמניה הנאצית. עיקר תפקידו של קלי הוא להצליח לשמור על האסירים בחיים כדי שהם יוכלו לעמוד למשפט בינלאומי על פשעיהם נגד האנושות, ובסופו למצוא את מותם "בדרך הנכונה" אחרי גזר דין מוות בתלייה. על הצלחת המשפט אמון השופט רוברט ג'קסון (מייקל שאנון, המועמד לאוסקר על "חלון פנורמי") שמייצג את התביעה נגדם ונחוש בדעתו להוכיח במשפט הוגן (רצון שמתערער כאשר הוא מתחיל לחשוש להצלחתו) שהם אכן אשמים. כך נוצר לנו קרב מוחות פיסכולוגי בשתי חזיתות: קלי-גרינג, וג'קסון-גרינג, כאשר הגבולות בין הטוב, הרע והצודק מיטשטשים.
פרסומת
כל זמן המסך שעוסק במערכת היחסים בין קלי לגרינג מלא במתח ומשקל. הסיטואציה ביניהם כה משונה ומלאה בתהיות פילוסופיות על טבעה של המלחמה, שגם כאשר הדיאלוגים לא שנונים במיוחד, הסצנות הללו מצליחות להפנט למסך. ניתן רק לדמיין איזה מטעמים תסריטאי כמו ארון סורקין ("הרשת החברתית") היה מבצע עם שיחות מהירות ובלתי נגמרות על דקויות ההבדל בין הנאצים לאמריקאים, ובין פצצת אטום למחנות השמדה. שאר קווי העלילה מתאימים אולי לחובבי ההיסטוריה אבל פוגעים אנושות בקצב של הסרט. האסירים הנאצים הנוספים אמנם בעלי משמעות אבל לא מספיק מעניינים או רלוונטיים בשביל להיות יותר מניצבים בהצגה של גרינג, ולחלקם כמו רודולף הס (אנדראס פיטשמאן, "אפל") אפילו לא נטרח להכניס סיום כלשהו. גם הסיפור הרומנטי בסרט משרת מטרה כה זוטרה שיכלה להסתכם בסצנה אחת של היכרות בין השניים ללא כל הקדמה ויכול היה להיחתך בקלות.חולשה נוספת היא בדמותו של הפסיכיאטר קלי שנותרת שטוחה וקלישאתית. קלי הוא חכם, שאפתן וכריזמטי עם בעיית היצמדות לחוקים אך עם הלב במקום הנכון ואמונה שהוא יודע יותר טוב מכולם. זוהי דמות כה עשויה ומאוסה שאולי בידיו של שחקן אחר הייתה עוברת גם כאמינה. אין כלום בתצוגת המשחק של מאלק כדי ליצור אמינות שהוא פסיכאטר מיומן ומקצועי, שלא לדבר על עומק רגשי לא מדובר אך קיים, כדי להאמין שיש בדמותו מעבר לנראה לעין. הרצון שלו להיות בעל הישגים מוזכר אך לא מורגש בדומה לתהליכים הרגשיים שמתרחשים בליבו במהלך מערכת היחסים שלו עם גרינג, עליהם אנחנו מבינים בעיקר דרך עיניהן של דמויות אחרות. מעבר לשימושו של קלי כמפתח למוחם ונפשם של האסירים הנאצים, קלי משמש כמעין מצפן מוסרי, וכאשר תפיסתו של גרינג כרוע המוחלט מתחילה להתערער אצלו, כך גם אצלנו, וכאשר דעתו חוזרת להיות מוחלטת, כך היא גם דעתנו. זוהי טכניקה מעניינת שהסרט לא יודע להשתמש בה מספיק ונגמרת מוקדם מדי.
בניגוד למאלק, ראסל קרואו דווקא מצליח להרשים. אחרי שנים שבהן שיחק בסרטים שנעים בין בינוניים לנוראיים ובעיקר בסרטי גיבורי על כמו "קרייבן הצייד" ו-"ת'ור: אהבה ורעם" וסרטי אימה סוג ב' הגיע הזמן שהוא יחזור לסרטים שהולמים את מידותיו. לא ברור איך אחרי רצף סרטים כה מרשים במהלך שנות ה-2000 והבלחה אחת בשנת 2016 עם הקומדיה המעולה "בלשים בע"מ" הקריירה שלו הידרדרה כל כך. קרואו מוכיח שהוא עדיין שחקן מצוין, ולמרות מבטאו הגרמני שנעלם מדי פעם, מצליח לספק הופעה מאיימת בעלת נוכחות וכריזמה שרק שחקן במעמדו יכול לספק. אגב, לא ברורה החיבה של הוליווד ללהק אותו לכל כך הרבה תפקידים "אתניים" לאחרונה. הבורות שלהם כל כך גדולה שניו-זילנדי נשמע להם גם יווני, רוסי וגרמני?מאחורי "נירנברג" עומד ג'יימס ונדרבילט שכתב וביים אותו על פי ספרו הביוגרפי של דאגלס קלי. זהו הסרט השני שמביים ונדרבילט, וגם סרטו הקודם "אמת" (2015) היה מבוסס על מקרה אמיתי. דווקא בכתיבה אפשר למצוא אצל ונדרבילט גיוון ז'אנרי גדול יותר והפילמוגרפיה שלו מורכבת מצד אחד מ"ספיידרמן המופלא" ומצד שני "זודיאק". חוסר הניסיון בבימוי שלו מורגש ומתקיים ערבוב ז'אנרי שלא עושה חסד עם הסרט. הרצון לייצר חשיפה גדולה לקראת סוף הרגיש כמו חיקוי זול של "יוקרה". הנאום חוצב הלהבות שבא מדמותו של סרג'נט טריסט (ליאו וודוול, "הלוטוס הלבן") היה אמנם נוגע ללב אבל מבוים במלודרמטיות מיותרת שנראית כאילו נלקחה מטלנובלה ולא מדרמה היסטורית. השימוש בשחור-לבן ואפקט גירעון שאמור לייצר תחושה של תיעוד היסטורי אמיתי במהלך המשפט הוא מיותר, ובעיקר מרגיש מזויף.דווקא בתקופה הנוכחית, כשאנחנו עדיין נמצאים בתהליך התאוששות מאסון 7 באוקטובר, "נירנברג" הוא סרט חשוב, בעיקר בשביל להזכיר לעולם משהו שאולי שכח. בסצנה שבה השופט ג'קסון מציג בבית המשפט סרט עם הזוועות שהתרחשו ליהודים במחנות ההשמדה קשה שלא לחשוב על הקרנת סרטי הזוועות שהתקיימו לאחר 7 באוקטובר. באחד מרגעיו היפים, מצהיר סרג'נט טריסט שהוא יחזור לעשן סיגריה אחרונה ודי כאשר המלחמה תיגמר בעיניו, על בחירתו ניתן להסתכל כמסר נגד האנטישמיות הגואה בעולם. ולמרות זאת, שוט הסיום של הסרט יחד עם הצהרותיו של קלי רומזים בכלל על היותו סרט ביקורתי כנגד הנשיא טראמפ. אולי חוסר הבהירות האידיאולוגי של "נירנברג" הוא מראה לסרט כולו: הוא מכוון לכמה יעדים, הולך לאיבוד בדרך ולא מצליח להגיע בסוף לאף אחד.
סרט ארוך אך שומר על קצב טוב ומעניין לכל אורכו. רמי מאליק הוא שחקן צנון עם פרצוף חסר רגשות. ליהוק מהגרועים שראיתי אבל זה לא הצליח לקלקל את הסרט כי הנושא מעניין וראסל קרואו להבדיל, עושה כאן את תפקיד חייו. שווה צפיה.
סרט עוצמתי עם שחקנים מצויינים, מתאר את מה שהתרחש מאחורי הקלעים במשפטי נירנברג.
בסרט שתי דמויות מרכזיות רמי מלאק המשחק את הפסיכיאטר וראסל קרואו המשחק את הרמן גרינג.
בין שתי הדמויות נוצרת דינמיקה שבסופה מאושם גרינג.
המון פרטים מוצגים בסרט וזה עושה את הסרט מעניין מאד.
סרט חובה לצפייה, אני הייתי מרותק לכל אורך הסרט הארוך.
פרווה!
מידע היסטורי חשוב,. שילוב קיטעי ארכיון חשובים, אם כי מזעזעים. שילוב סיפור אישי ליצירת הדרמה ו עיניין... - בסדר.
עד כאן הבעד. הבעיה היא במניפולציה השקופה שמתבצעת על הצופה בגווני הצבע האפלים, אך חמור מזה בהפיכת קטעים לשחור לבן בהתחזות לצילום אותנטי. מוריד מהאמינות.
"פוטנציאל מפוספס"
שלח/י
ראסל קרואו
רמי מאלק
מייקל שאנון
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות