רוז ביירן רק בת 46 אבל נדמה שהיא נמצאת עידן ועידנים על המסכים עם קריירה שהחלה בגיל 13 בלבד באוסטרליה, דרך זכייה בגיל 21 בפרס השחקנית בפסטיבל ונציה, מעבר לשוברי קופות בהוליווד, תפקיד ראשי לצד גלן קלוז בדרמה המשפטית "Damages" והוכחה של כישרונה הקומי בסרטים כמו "שכנים" ו"מסיבת רווקות", לצד הופעה בפרנצ'ייזים מצליחים כמו "הרוע שבפנים" ו"אקס-מן". אבל רק עכשיו נדמה שהגיע תפקיד חייה, זה שראוי להקפיץ אותה לליגה של הגדולות ולזכייה באוסקר, אחרי שזכתה עליו בפרס השחקנית בפסטיבל ברלין, בסרט "אם היו לי רגליים, הייתי בועטת בך".החיים של לינדה (ביירן) מתפרקים. חור נפער בתקרתה לאחר שביתה מוצף והיא נאלצת להתפנות עם בתה החולה - אותה היא חייבת ללוות לכל מקום - למוטל מעופש. בינתיים בעלה (כריסטיאן סלייטר, "מר רובוט") נעדר בשל עבודתו, אחת מהנשים שבהן היא מטפלת (דניאל מקדונלד, "פאטי קייקס") נעלמת במפתיע ומותירה את תינוקה אצלה וגם המטפל של לינדה (קונאן אוברייאן בהופעה דרמטית נדירה ומוצלחת) לא ממש מסייע לה.
פרסומת
סרטה של מארי ברונשטיין, שגם כתבה את התסריט, מתחיל כדרמה-קומית שכוללת הפוגות משעשעות וסצנות סוריאליסטיות והופך אט אט להתקף חרדה מתמשך של אישה שלא מסוגלת להתמודד יותר עם כל מה שהחיים זורקים עליה ועם האימהות, והולכת ומאבדת שליטה על חייה ועל עצמה.לא מפתיע לגלות שאחד ממפיקי הסרט הוא ג'וש ספדי, שיחד עם אחיו בני הם מגדולי היוצרים שמיטיבים לתאר מצב תודעתי של אנשים בעלי הרס עצמי שהחיים זורקים להם מכשול אחר מכשול ושיוצרים מכשולים נוספים בעצמם בסרטים כמו "גוד טיים", "יהלום לא מלוטש" ובקרוב גם בסרט הראשון שספדי מביים בעצמו "מרטי סופרים" המצוין בכיכובו של טימותי שאלאמה. הצלם כריסטופר מסינה, שצילם גם את סרטו של ספדי "גוד טיים", מיטיב להכניס את הממד שנע בין ריאליזם ברוטלי להזיה ממוחה הקודח של לינדה ומצלם את ביירן בכל סצנה על המסך, לעיתים בזום אין שמדגיש את החרדה וחוסר האונים שלה.
ברונשטיין בסיועה של ביירן מיטיבות לתאר את החרדה ההורית והקיומית שנדמות רלוונטיות מתמיד בעולם בשנים האחרונות ושל אנשים שלא מסוגלים להתמודד יותר עם שטף החיים. זהו סרט שלופת את הצופה, הולם בו בעוצמה ולא קל לצפייה אך בזכות הבימוי המהפנט של ברונשטיין ובמיוחד בזכות תצוגת חייה של ביירן, זהו אחד הסרטים הטובים שמוצגים כעת בקולנוע.