הלכתי אחרי אינסטינקט: הקולנוע של אבי נשר

פגשתי את אבי נשר פעם אחת, בפסטיבל חיפה. במקרה זה גם היה יום לפני אותה תאונה נוראית. "היי ארי", אמרתי לבנו. "אני ממש אוהב את הסרטים של אבא שלך אבל אין לי שמץ של מושג איך להגיד לו את זה, יש מצב שאתה עוזר לי?". "בטח. אל תדאג, הוא דווקא מאוד ישמח לשמוע את זה", הוא ענה לי. כעבור מספר רגעים אני נעמד מול נשר האב ובמקום לדבר, אני שואל אותו שאלה. "כיצד יוצר צעיר יכול לעשות כיום את הפלאות שאתה עשית?", שאלתי. מבטו הורם מעט למעלה, לרגע או שניים, וירד למטה, להרהור קצר. לבסוף הוא הביט בי בחיוך האבי נשר המפורסם שראיתי בטלוויזיה ואמר בפשטות - "תכתוב, תכתוב, תכתוב".

נשר מנהל קריירה מכובדת בת 20 סרטים שהחלו עם ההצלחה המטאורית של "הלהקה", סרט הפולחן שאותו ביים בגיל 26 בלבד (!). אך לא הרבה מודעים לסיפור שלפני, הדרך המסורבלת והמבולבלת שבה בחן נשר הצעיר את אהבתו לקולנוע. נשר הוא רמת-גני במקור. נולד ב-1952, לזוג הורים ניצולי שואה. אביו, ד"ר אריה נשר, היה דוקטור לסוציולוגיה ונהג להשמיע בקול את רעיונותיו כיצד לקרב יהודים וערבים. אך החברה שהרגע שרדה את מלחמת השחרור ומבצע קדש לא רצתה לשמוע דעות אלו. במקביל, אמו של אבי עבדה במשרד החוץ ותוארה כאישה חזקה.

לעומתם, אבי הצעיר נהג לשחק כדורסל בהפועל רמת-גן וללכת כמעט לכל סרט אפשרי שהוקרן בבתי הקולנוע השכונתיים כבר בגילאים מוקדמים מאוד. "ראיתי זאת בתור תשובה אלטרנטיבית למציאות", סיפר בריאיון לאריק גולדמן בריאיון טלוויזיוני ל-JBS. "תמיד אהבתי סרטים, אהבתי מערבונים וסרטי אינדיאנים עוד לפני שבכלל ידעתי שיש יוצר מאחוריהם".

בתור דור שני לניצולי שואה, נשר מעיד כי לא היו דיבורים על העבר בביתו כפי שהוא עצמו לא התעניין בכך. "אצלנו בבית לא דיברו מילה אחת על מה שהיה שם", סיפר נשר בריאיון עם אלון הדר מ-NRG. "כשאבי נפטר הבנתי שאני לא יודע שום דבר עליו, וזה בן אדם שכל כך אהבתי. הפעם הראשונה שאמא שלי סיפרה לילדים שלי כיצד מילטו אותה מהעיירה הייתה לפני שנה. רק בעשור האחרון התחלתי להבין איך הם ראו את עצמם. הם חיו בטראומה בגלל שהרגישו שהציבור הישראלי תופס אותם כניצולים, אנשים שעשו דברים נוראים כדי לשרוד".

כשהיה בן 13 המשפחה בחרה לעבור לניו יורק. כתלמיד, העיד אבי שהתנהגותו הייתה נוראית. הוא היה מבלה את רוב זמנו בבית הקולנוע הקרוב שבו הוקרנו הרבה סרטים קלאסיים אמריקאים לצד סרטים זרים של יוצרים כמו פליני וברגמן. אך בעיקר הוקרנו בקולנוע סרטי באסטר קיטון שאותם נשר נהג לראות שוב ושוב במשך ימים שלמים. אחרי התיכון, נשר התקבל לאחת האוניברסיטאות המובילות בניו-יורק, אוניברסיטת קולומביה. הוא תחילה למד יחסים בינלאומיים בשל רצון הוריו שיהיה שר החוץ הבא של ישראל אך תחת זה העדיף דווקא ללמוד קולנוע. מבקר הסרטים אנדרו סאריס, אבי תיאוריית האוטר האמריקאית, נהפך למנטור עבור נשר והגביר את שאיפתו לעבוד בתחום. בגיל 18, הצטרף אבי לאביו שהיה הפסיכולוג של נבחרת ישראל בכדורגל במונדיאל מקסיקו 1970. "אבא שלי אמר להם שעליהם לשחרר את האגו ולתמוך זה בזה ברגעים הקשים של המשחק. כך הוא עודד אותם להפוך לתלכיד קבוצתי", מספר נשר. אבי לקח את עצותיו של אביו ויישם אותם בהמשך בתור במאי.

תוך כדי, התגייס נשר לצבא והתלבט בין לעשות שירות קרבי בסיירת מטכ"ל או לנגן בלהקה צבאית וכך לחזור לימי הילדות בהם למד להיות נגן ג'אז. "הייתי שנה אחת בסיירת ואחר כך הייתי קצין מודיעין. קיבלתי את ה'ווילג' וויס' להתעדכן איזה סרט עולה בניו יורק, והם ראו בזה התנשאות", הוא מספר. לא קשה לראות בשירות זה את החוויה של דטנר, בזוקה ונועה בהיותם בשר טרי לשאר חברי הלהקה בסרטו הראשון של נשר - "הלהקה". ארבע השנים האלו השרישו לאבי את החבורה הישראלית המאוחדת, דבר שנמצא מעל מלחמה או ממשלה. אך עוד לפני שהיה קצין, אבי קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו כבמאי בסיטואציה הכי לא צפויה.

כשנה אחרי שהתגייס לסיירת מטכ"ל, נשר נפצע והועבר לאמ"ן מחקר, בו עסק בג'וב משרדי. אבי תיאר את התקופה הזו כמשעממת עד טראומטית, אך זו גררה אותו לכתוב את התסריט הקצר הראשון שלו, תסריט סוריאליסטי מאוד בשם "המת על החי". באותה תקופה, החל גם אבי להיות מבקר סרטים קשוח ברבעונים כמו "קלוז אפ" ו"קולנוע". "הלכתי אחרי האינסטינקט", מספר. "רציתי להעסיק את עצמי במשהו ועלה לי בראש אולי לעשות סרט בשביל להעביר את הזמן". הסרט הקצר הושפע מסרטי באסטר קיטון שאותו אהב ועסק בפקיד אשר גורם בטעות למוות של אדם ומנסה להסתיר את הגופה.

נשר הופתע מאוד כשאחד המשרדים המסווגים בצה"ל נתן לו תקציב להפיק את הסרט הקצר וגם הפגיש בינו לבין אחראי מחסן הכביסה בקרייה - איציק צחייק, שנהפך לעורכו הקבוע של נשר. אך אחרי שלושה ימי צילום, הפקת הסרט נפסקה לאלתר כאשר פרצה מלחמת יום כיפור. נשר נקרא במהירות לבסיס ושני השחקנים הראשיים שלו נקראו אחד לחזית הדרומית ואחד לחזית הצפונית. במשך שמונה חודשים, הסרט היה במצב של המתנה.

"חזרנו לצילומים עם משמעות אחרת לגמרי", סיפר הבמאי בריאיון לתכנית "חי בסרט". "בהתחלה הוא נכתב בתור הזיה פיקודית, לא ייחסתי יותר מדי חשיבות לנושא של מוות. במלחמה איבדתי שניים מחבריי הקרובים ביותר והמוות תפס משמעות אחרת". הסרט הקצר הצליח באופן מפתיע ואף השתתף בפסטיבלים מסביב לעולם. אחריו ביים נשר סרט קצר נוסף בשם "מוזיקת לילה זעירה".

במהלך תקופה זו, נשר כבר לא שירת בצבא ושכר דירה ברחוב דיזינגוף בתל אביב יחד עם צחייק ודיטה אביוב. למרות שהוא לא סיפר הרבה על תקופה זו בראיונות שונים, הבמאי כן הספיק לתעד את התקופה ואת אורח חייו הפרוע באחד מסרטיו הטובים ביותר "דיזנגוף 99". אך עוד לפני סרט זה, יביים נשר הצעיר את אחד הסרטים הישראליים האהובים בכל הזמנים – "הלהקה".

[*]

איציק קול ז"ל, המפיק של 'הלהקה', ראה את שני סרטיו הראשונים של אבי לפני שאישר את העבודה על סרט באורך מלא. אלה היו השנים של אחרי מלחמת יום כיפור, המדינה כבר לא מעוניינת בסרטים פטריוטים והאנשים הרבה פחות סומכים על הממשלה והצבא. פה נכנס נשר עם סיפורו על החבורה הישראלית וכיצד היא מצליחה לגבור על חוקי הצבא ואף לשנות אותם.

אך דרכה של "הלהקה" הייתה רחוקה מלהיות שקטה. נשר עלה על הסט בתור הבן אדם הצעיר ביותר במקום. עוד מספר הבמאי כי הוא הכין את הצוות מראש לכך שזה סרטו הראשון ויש סיכוי שהוא יעשה שטויות ושזה יהיה גם סרטו האחרון. בעוד שהוא נהג להסתיר את חוסר ניסיונו בעזרת קשיחות וצעקות, התקציב לסרט החל להיגמר והשחקנים הפסיקו לקבל את המשכורת על הסרט. כמו בסרט עצמו, השחקנים התאגדו כולם כאחד ושבתו עד שיקבלו את דרישות השכר המגיעות להם.

הוויכוחים של קול ואבי לא פסקו. בשלב מסוים, קול אמר כי נמאס לו והוא סוגר את הסרט. "תמיד יש בעיה לבמאי בסרט הראשון", סיפר קול בתכנית "חגיגה לעיניים". "הוא יודע את הכול, הוא מבין את הכול, אף אחד לא יכול להגיד לו מילה, יש לו את האמת האמנותית שלו. ומה המבוגר הזה כבר מבין?". "מהיום הראשון הרגשת ממנו התנשאות", סיפר השחקן טוביה צפיר על העבודה עם הבמאי. "הוא היה מנסה מניפולציות ומפעיל כוחניות. אז זה נכון שהיה קשה אבל זה עבד. ההערות שלו עבדו והדינמיקה הקבוצתית שהוא הוציא מהלהקה הייתה מדהימה".

[*]

(אבי נשר, אשתו איריס, הבן ארי ז"ל והבת תום בפסטיבל חיפה. צילום: רפי דלויה)

הסרט שבר הרבה מוסכמות בעת יציאתו. נשר התגלה לציבור בתור במאי שאוהב ללכת כנגד המצופה. בעוד שגל סרטי הבורקס שלט בארץ, "הלהקה" לא הציגה אף לא פעם אחת את הפן העדתי. "אני כותב את מה שאני מרגיש", מספר נשר על הקולנוע שלו. "אני מרגיש במה אני רוצה לעסוק ופשוט כותב אותו". בין אם זה היה להניח דמות של הומוסקסואל בפעם הראשונה בסרט ישראלי או להציג עמדה אנרכיסטית המתנגדת לחוקים. כמו שעמדו דטנר ומלי ובזוקה ומחו בסרט, גם אבי נשר עמד כנגד כל מוסכמה שאפיינה את הקולנוע הישראלי וכך הוא ישנה אותו לעד.

לקראת צאת "הלהקה" קול הודיע חגיגית לאבי שהסרט הולך להיות כישלון חרוץ. עם הרבה חששות, נשר נסע להקרנת הבכורה ולא האמין כאשר ראה תור ארוך מחכה להיכנס להקרנה. באותו ערב בפסטיבל חיפה, לפני הקרנת הסרט "סיפור אחר", התייחס אבי לסיפור ההוא. "הייתי כל כך בלחץ. רציתי להמשיך ליצור עוד סרט ופחדתי שבכלל לא ייתנו לי עוד לביים. כשעמדתי שם וראיתי את האולם מלא, רציתי לחבק כל אחד ואחד שבאו והקדישו לי את הזמן הזה".

"הלהקה" הביא בסך הכול 700,000 צופים. נשר קנה לעצמו שם בקולנוע הישראלי. לא היה לו קשה מעתה להשיג את השמות המוכרים לסרטו הבא - "דיזנגוף 99" שהגיע שנה אחר כך. אחריו הוא הספיק לעשות 17 סרטים, חלקם בארץ וחלקם גם מחוץ לארץ. יחד עם זאת, נשר לא שוכח מאיפה הוא הגיע. "בחיים לא חשבתי שאהיה במאי. אהבתי לראות קולנוע ולבקר קולנוע אבל מפה ועד לביים סרט זה היה הזוי. בסך הכול, הלכתי אחרי אינסטינקט שאמר לי בוא תנסה".