איך מתמודדים עם איידס?

במהלך פסטיבל הסרטים Newfest בניו יורק שנערך לא מכבר נערכה פרספקטיבה מיוחדת לסרטים שתיארו ניסיון להתמודד עם נגיף האיידס והסיפטומים הקטלניים שלו. הסרטים הציגו את עולמם של הנשאים בדרכים שונות ולא רגילות. בניגוד לסרטים קודמים בנושא, לא הוצגו אנשים גוססים אלא אנשים בריאים שרחוקים משלב הגסיסה וממלאים את חייהם ביצירה ובריחה מהנגיף השוכן בתוך גופם.

בפסטיבל הציגו מספר סרטים תיעודיים ועלילתיים. אני בחרתי בשני סרטים לא אמריקאים שנראו חריגים ומעניינים יותר משאר הסרטים. הראשון שצפיתי בו היה Hilde's Journey של הבמאי כריסטוף וורסטר. לפי השם אפשר לנחש שמדובר בסרט מסע. מרטין הילדה, כמה מפתיע, כבר מת והאפר שלו נמצא בתוך כד. סטף הוא נגר המסרב להכנע לרגשותיו ומסתפק בסטוצים במקומות פומביים. סטף לומד שבן זוגו לשעבר מרטין הילדה נפטר מאיידס. המפגש של סטף עם רקס בן זוגו של מרטין ונשא HIV בעצמו ישנה את עולמו של הנגר קשה הלבב.

ישנם גם ההורים של מרטין המחליטים לארגן הלוויה לבנם המת למרות שהוא ביקש שיפזרו את האפר שלו באוקיינוס. סטף מקבל הצעה כלכלית שווה במיוחד: הוא ישיג את האפר מידיו של רקס והם יתנו לו מאה אלף יורו כדי לפתוח עסק משל עצמו. סטף יוצא בעל כורחו למסע ברחבי שווייץ, מסע שהוא גם פנימי ודרכו הוא ילמד גם כמה דברים על עצמו. הצרה העיקרית עם הסרט השוויצרי הזה שהוא פשוט משעמם למוות. קשה להאמין שסטף עובר שינוי. חוץ מזה ישנה תחושה לא נעימה שהשחקן הראשי פשוט סובל ולעיתים קרובות נגעל מהתפקיד עצמו.ההתייחסות לאיידס היא מרתקת כי הוא התמיד נמצא ברקע אבל אף פעם לא משתלט על הסרט. הוא משמש כמניע, זרז להתפתחות העלילתית אבל לא יותר מזה. האיידס לא גורם לסטף לראות את החיים אחרת, אלא רקס ומלחמתו בהוריו של מרטין, אבל כל זה לא ממש משנה כי הסרט עצמו הוא פיהוקון אחד גדול.

אחר כך צפיתי בסרט הארגנטינאי A YEAR WITH OUT LOVE שהבטיח לשלב ספרות, איידס ומועדוני סאדו-מאזו. הסרט גם זכה בפרס הסרט הטוב ביותר ליצירה שאינה דוברת אנגלית. אני אגב לא מצאתי את עצמי כל כך מתמוגג מהיצירה האכזרית הזו. אם חשבתי שבסרט השוויצרי סבלתי זה פשוט לא יאמן עם מה הייתי צריך להתמודד כדי לצלוח את 95 הדקות המייגעות של הסרט הזה.

פאבלו הוא סופר נשא HIV בבואנוס איירס החי עם דודתו השפויה למחצה בדירה שכורה על חשבון אביו המתנכר לזהותו המינית. מאחר ושום גבר לא נשא איננו מעונין לשכב עם פאבלו הוא מחליט לבדוק אופציה שהיתה חביבה עליו בזמן שהתגורר בפאריס: מועדוני סאדו-מאזו.

הוא מגלה שדרך סקס אלים הוא מרגיש שזו הדרך הטובה ביותר למצות את חייו. אותו סקס גם מעניק לו השראה לכתוב יומן על חייו כנשא איידס. הוא גם נדלק על בחור חטוב ומאוד אלים. למרות העלילה בעלת הפוטנציאל, התסריט מתגלה כבלתי אמין מאחר והמניעים של הדמות האינטלקטואלית לא ברורים במיוחד ונראים משוכתבים על ידי הבמאי/תסריטאי ולכן התוצאה תלושה. סצנת הסאדו-מאזו דווקא נראית אמינה אבל באופן טבעי לראות פיסט פאקינג זה לא מראה מעורר תאבון.

צריך להיות במאי מאוד מוכשר, (גם הקהל וצוות השופטים חשב כך ולכן הוא זכה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר בפסטיבל כך שאני בדעת מיעוט), כדי לערבב שלושה נושאים כל כך מרתקים כמו: יצירה, איידס ומין אלים ולהפוך אותם לפיהוק ארוך ומשמים וזאת הודות לכשרונו העצום של הבמאי הצעיר, אנאי ברנרי.