Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: החיבוק האבוד

קשה להאמין שאת הסרט המקסים הזה ביים בחור צעיר בגיל 30 בסך הכל. "החיבוק האבוד" הוא סרט בוגר, מרגש ואינטילגנטי מצד אחד ומצד שני סרט שמביא איתו משב רוח רענן, צעיר וחדש. דניאל בורמן, הבמאי, שזהו סרטו הרביעי, עוסק גם כאן, כמו בסרטיו הקודמים בשאלת הזהות, הזהות האישית ובעיקר הזהות היהודית. הוא שב לשתף פעולה עם השחקן דניאל הנדלר ושחקני משנה מצויינים והתוצאה היא סרט עדין ומרגש שחורג מגבולות הקיטש האמריקאי וגורם לנו לחשוב על זהותנו שלנו.

אין פלא שהמפיצים בארץ החליטו להפיץ את סרטו הרביעי והבשל ביותר של בורמן, סרט שנעשה השנה וכבר זכה לתשבחות ופרסים בפסטיבלים רבים. "החיבוק האבוד", למרות שהופק ונוצר ביבשת אחרת, הוא אחד הסרטים הישראלים ביותר שנוצרו בשנים האחרונות. לעיתים אתה חושב שאתה שומע את העברית, או את היידיש ולא רק בגלל שהסבתא שרה או בגלל שהרב קורא את הכתובה בעברית רהוטה, כל הדברים בסרט אומרים, אני ישראלי, אני יהודי, אני פולני.הגדולה של הסרט, לפחות מנקודת מבט ישראלית, היא שישנה הרגשה שאנחנו מכירים את הדמויות הפועלות בו. האמא היא אמא של כולנו, הסבתא, האח, הרב ואפילו השכנים והעובדים הזרים שעובדים בקניון הקטן והזנוח שבקושי נכנסים אליו קונים.

אריאל (דניאל הנדלר) נולד בארגנטינה, גדל בה, וחי כמו כל הצעירים. אף על פי כן הוא מתלבט האם לדבוק בזהות שלו כארגנטינאי או להשיג דרכון מארץ מוצאו של סבו, פולין. עוד בעיה מהעבר החוזרת ומטרידה את אריאל היא העלמות אביו, חודש לאחר שהוא נולד. האב עלה לישראל, נלחם במלחמת יום הכיפורים ומאז לא חזר לארגנטינה מסיבה בלתי ברורה. במשך כל אותם שנים, אריאל מפתח אובססיה ולא מפסיק לנסות לחשוף את הסיבה להעלמות האב. הבעיה היא שאמו, אחיו והסובבים אותו לא בדיוק משתפים פעולה. בורמן בוחן את היחס של אריאל כלפי זהותו היהודית וכלפי מדינת היהודים דרך הסיפור הבלתי פתור של העלמות האב.

בורמן בוחר להציג את הסרט בסגנון כמעט דוקומנטרי, רוב הסרט מצולם ממצלמה המוחזקת ביד, הוא לא משתמש באמצעים הוליוודים כמו מנופים, מסילות או צילומי אוויר מסוגננים, הכל מאוד קטן, פשוט, ישיר, מציצני כמעט, עובדה התורמת מאוד לתחושת המציאות שהסרט מייצר. ליהוק השחקנים הוא מצויין ואכן אנו מאמינים כי אותם אנשים עובדים בקניון כבר עשרים שנה ברציפות ולא חושבים לרגע שהמדובר בחבורה של אנשים, שחקנים, שנפגשו בסך הכל למשך שבועיים של צילומים.

השחקן דניאל הנדלר, שזכה בפרס השחקן הטוב בפסטיבל קאן השנה על משחקו בסרט עושה עבודה מצויינת, הוא מאופק, מדוכא, לא מחייך ולו פעם אחת לאורך כל הסרט וסוחט מאיתנו, לא תוך כדי שימוש במניפולציות זולות, חמלה, אהדה ואת הרצון העז להעניק לו את החיבוק האבוד אותו הוא מחפש כל השנים. חייבים לציין לטובה את אדריאנה אייזנברג המגלמת את אמו של אריאל שאין כל ספק כי כל הצופים בה יגידו בשלב זה או אחר "הנה אמא שלי". גם רוזיטה לונדנר שמגלמת את הסבתא מעניקה הופעה רגישה, עם הרבה אהבה, חום ועצב. כשהיא שרה בידיש את השיר ששרה במחנה הריכוז, לא נשארת עין יבשה באולם, כמו כן רצוי להישאר בזמן כותרות הסיום ולשמוע אותה שרה שיר נוסף.

אזהרה (בקריצה כמובן): יש סיכוי גדול שבגמר הצפייה תרצו לצאת מאולם הקולנוע ולחבק כל מי שתראו ברחוב.