טיק, טיק... בום!: ביקורת סרט נטפליקס

רובנו מכירים אנשים שמילדות מכירים את כל המילים ב"סיפור הפרברים", השתתפו עשרות פעמים בהקרנות "מופע הקולנוע של רוקי" וצפו ב-"קאטס" למרות הכאב שכרוך בכך. אנשים אלו, עם זיקה וחיבה גבוהה לתיאטרון ובייחוד למחזות זמר, מנסים אך לא תמיד מצליחים להגשים את חלומם להגיע לבמה המרכזית. אחד שכזה, ג'ונתן לארסון, הגיע לשם באיחור טראגי. לארסון, שעבר לניו-יורק מהעיירה הקטנה ווייט פליינס באותה המדינה בעודו בן 18, העביר את העשור האחרון בפיתוח ה"מגנום אופוס" שלו, מחזמר עתידני סטייל "1984" בשם "סופרביה", בעודו ממלצר בדיינר מקומי כדי לגמור את החודש. ניסיונותיו להעלות את המחזמר היו - להפתעתו - קשים משציפה, והמחשבה שהרגע הגדול עומד להגיע רק הלכה והתרחקה.

המוות ששרר סביב המחזאי בשל נפילת מרבית חבריו כקורבנות למחלת האיידס והסירוב הסופי להעלאת המחזה אחרי סדנה נוצצת, הובילו את לארסון דווקא לכיוון אוטוביוגרפי, כשכתב והעלה את מחזה היחיד "Boho Days" ב-1991, אודות ניסיונותיו להתקדם בעתיד לא ברור. ההשראה המחודשת אצל המחזאי הצעיר גרמה לו לכתוב את "הפריצה הגדולה" שלו סוף-כל-סוף - "רנט "מחזמר אודות צעירים שמתקשים להתקיים בזכות עצמם במנהטן של שנות ה-90, שהפך לאחת ההפקות הארוכות ביותר בתולדות ברודווי והרוויח מעל ל-280 מיליון דולר לאורך 12 שנותיו המקוריות - אך כל זה קרה לאחר מותו בטרם עת של לארסון, שנפטר בינואר 1996 בצורה פתאומית מקרע באבי העורקים בגיל 35 בלבד, חודשיים בלבד לפני עליית המחזמר בברודווי.

[*]

כ-6 שנים לאחר מכן, החליטו חבריו, ויקטוריה ליקוק הופמן ורובין גודמן, לגייס את המחזאי דיויד אובורן ("הוכחה") כדי לפתח את "Boho Days" למחזמר שלם, הנקרא "טיק, טיק… בום" ("Tick, Tick… Boom!"). כ-20 שנה לאחר מכן, ו-25 שנה לאחר מותו של לארסון, מי שרבים רואים בתוך ממשיך דרכו "המוזיקלית-חברתית" של המחזאי המנוח, לין מנואל-מירנדה, מביא את הגרסה הקולנועית ל-"טיק, טיק... בום!", בכיכובו של אנדרו גארפילד ("ספיידרמן המופלא") כלארסון.

"טיק, טיק…בום!" עוקב אחרי לארסון בימים הקרובים ליום הולדתו ה-30, כשהלחץ לסגירת החודש, מציאת עבודה מפרנסת, שמירת הזוגיות הטובה עם חברתו (אלכסנדרה שיפ; "באהבה, סיימון") וכתיבת שיר אחרון למחזמר הגדול שלו "סופרביה" עולה ועולה, ומתבטא בצורת תקתוק שעון טורדני שהמחזאי היצירתי שומע שוב ושוב. לין מנואל מירנדה, שמגיע אחרי שנה עשירה במיוחד בעבודה - עיבוד קולנועי ראשון למחזה שכתב ("שכונה על הגובה"), כתיבת המוזיקה והשירים לשני סרטי אנימציה מצליחים ("ויוו" בנטפליקס, ו-"אנקנטו" של דיסני) והחתמתו על עוד ועוד פרויקטים עתידיים (לדוגמה, הפקת וכתיבת עיבוד הלייב-אקשן החדש של דיסני ל"בת הים הקטנה") - לוקח כיוון די שונה מהמוכר ממנו בבכורת הבימוי שלו: לא עוד סיפורים על מהגרים שמנסים לפלס את דרכם באמריקה הנוקשה, אלא סיפור אינטימי, פריווילגי יותר, שמציג אמן על סף איבוד השפיות. כך, "טיק, טיק… בום!" מזכיר הרבה יותר את "כל הג'אז הזה" מאשר את "שכונה על הגובה". ועם זאת, רבות במחזהו של של לארסון מתחבר ישירות למהות של מירנדה ועבודתו - ההגעה משכונות העוני של ניו-יורק והאהבה כלפיהן, החיבה לז'אנרים שונים של מוזיקה (כך, הסרט עובר בין בלדות נוסח סלין דיון ועד ראפ קליט במיוחד) וההערצה בבסיסם למקצוע, עם כל הכאב והקושי האישי שכרוכים בכך. כך, מבחינה צורנית, כשהסרט נע בין לארסון מציג לראשונה את המופע בפני הקהל לבין האירועים בהתרחשות אמיתית ו"מוזיקלית" - "טיק, טיק… בום!" הופך למחווה של "ילד תיאטרון" אחד למשנהו, ושיר לירי על להיות אחד שכזה.

מירנדה, והמחזאי סטיבן לבנסון ("אוון הנסן היקר", שזכה אף הוא לעיבוד קולנועי השנה, אך פחות מוצלח) שעיבד את התסריט, משלבים רגעים דרמטיים – דוגמת הסצנה בה לומד לארסון כי שותפו לעבודה פרדי מאושפז לאחר החמרה במצבו כנשא HIV - כדי לתת לרגש לעבור, ורגעים מסוגננים וסוחפים, לרוב עם טון קומי ציני בהם (בולטים במיוחד לדעתי הם "Sunday" , אותו מבצע לארסון בדיינר בו הוא עובד עם שלל הופעות אורח של כוכבי תיאטרון מכל השנים, ו-"No More", אותו מבצעים לארסון וחברו מייקל) - שתופסים את העין כשהסרט מרגיש מעט מתמשך. ואולי כאן, בחוזקה הגדולה ביותר של הסרט, טמונה גם בעייתו המרכזית - התזוזה הבלתי פוסקת בין המחזמר לחיים עצמם יוצרת מעט דיס-אוריינטציה אצל הצופים ותחושה שהסרט נמרח במקצת. עם זאת, מירנדה יודע לספק את הסחורה בכל שיר מחדש, והופך את החוויה למרהיבה ויזואלית לא פחות ממוזיקלית.

גם לאנדרו גארפילד, כוכב הסרט, מגיע לא פחות קרדיט על התוצר הסופי. גארפילד הבריטי, שידוע במנעדו הרחב אך גם בחיבתו לתיאטרון (גארפילד כיכב בברודווי ב-"מותו של סוכן" ו-"מלאכים באמריקה" עליו זכה בפרס ה'טוני'), משחק את לארסון כטיפוס חריג שנוטה להיות "גדול מהחיים", אך גם כאדם שמבין שימיו אולי ספורים והקדשתם לדבר אחד בלבד מונעת ממנו את הדבר שמחזיק אותו בתנועה - אנשים. התנועה בין תקווה לייאוש אצל גארפילד מתחברת להופעותיהם של שותפיו לסרט, בין אם מדובר באלכסנדרה שיפ כחברתו הרקדנית הנאמנה (עד גבול מסוים) סוזאן, רובין דה חזוס המצוין (כוכב תיאטרון שגנב את ההצגה בשנה שעברה בעוד עיבוד קולנועי של נטפליקס למחזה - "הנערים בחבורה") כמייקל המיושב - שמנסה לדחוק בלארסון לצאת מהשאיפות "החולמניות" מדי שלו, ואפילו בראדלי וויטפורד בהופעת אורח כמחזאי הנודע סטיבן סונדהיים ("סיפור הפרברים", "אל תוך היער"), אותו לארסון העריץ ושימש כתומך נלהב בעבודתו המוקדמת של המחזאי הצעיר, כשאיש מסביבתו הבוהמיינית לא עשה זאת.

סונדהיים, שקולו אף מופיע בסרט בהודעה קולית שהוא מותיר ללארסון, הלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 91 - כך ש-"טיק, טיק… בום!" מרגיש גם מחווה מצד שני מעריצים מושבעים (לארסון המנוח ומירנדה, ששיתף בחשבון הטוויטר שלו מכתב הערכה ששלח לו סודנהיים לאחר שצפה בסרט) לאחד מגדולי המחזאים של המאה ה-20. "טיק, טיק … בום!" אינו מחזמר רגיל, אך כך גם היה המחזאי עליו הוא מבוסס. כשיר הלל לאמנים שלא מוותרים על חזונם הגדול, גם אם זה לא מתגשם במהלך חייהם, הוא יחמם את לבכם ויספק לא מעט שירים שיתקעו בראשכם.

הסרט "טיק, טיק… בום!" משודר בנטפליקס. לביקורות סרטים נוספות >> לחצו כאן