"המשרת" הוא נס קולנועי. פרוייקט רווי מאבקים כספיים ופוליטיים שאיימו להכריעו ואפילו לשנות את שמו. סיפור שהיה: באיגוד הסרטים האמריקאי ישנה מחלקה לרישום שמות סרטים שמטרתה להגן על זכויותיה של חברת ההפצה שרשמה את השם ראשונה. ב-1916 חברת Warner Brothers הוציאה סרט קצר בשם "המשרת" ועל כן, על המחלקה היה לקבל את ברכתם לפני שתוכל לאשר לWeinstein Company את שם הסרט החדש. וורנר סירבו לתת אישור (למה? כובע), אז בתור פתרון ותזכורת לנבזות הקטנונית, מפיצי הסרט הוסיפו את שמו של הבמאי לכותרת וקראו לו:Lee Daniels' The Butler. במקום שאין הגיון, תמיד יש יחסי ציבור (ע"ע אופרה ווינפרי ופרשת התיק בשווייץ...)."המשרת" מבוסס על סיפורו האמיתי של יוג'ין אלן שעבד כמשרת בבית הלבן תחת 8 נשיאים. ביקורת רבה נשמעה כלפי היוצרים על העמסת סיפורו האישי של אלן בטרגדיות בדיוניות לצורך דרמטיזציה. אך האמת המרה היא שזו הייתה המציאות של הרבה משפחות שחורות באותה תקופה, ובעיגול פינות ההיסטוריה הפרטית של אלן, "המשרת" מצליח לספר את סיפורה של אומה שלמה. כאן טמון כוחו של הסרט הלוקח אותנו למסע מימי העבדות, לאינטגרציה בבתי ספר, לפנתרים השחורים ועד לבחירתו של אובמה. הוא מפיח חיים בפצע הפתוח של ארה"ב וזה חשוב יותר מדבקות ברזומה של אלן. אם לא ייצג משהו גדול ממנו, לא היו עושים עליו סרט.
פרסומת
זה לא לומר שלי דניאלס (שאמון גם על הדרמה הקטנה והמשובחת "פרשאס") והתסריטאי, דני סטרונג, לא חוטאים לעיתים באובר דרמטיזציה. בין אם כדי לדחוס למעלה מ-60 שנה לתוך שעתיים וחצי או לבדוק כל כמה דקות שבלוטת הדמעות שלנו עוד מתפקדת. בהיעדר הזמן הנדרש להעביר כיאות את ערימת הסיפורים והתמות "שהמשרת" סוחב על גבו, ישנם רגעים המרגישים מאולצים על הדמויות וקפיצות בזמן ללא קו מקשר אחיד ורציף. אפשר היה לוותר על חלק ממשימותיו של "המשרת" ולהשאיר כמה אמירות פוליטיות לסרט אחר. זה לא היה גורע מהאפקט של הסרט או מכוחו של המסר.1. כל ביקורת עד מהרה גוועת לאור השפעתו של הסרט ובזכות הקאסט המופלא; פורסט ויטאקר מהפנט באיפוק המלחמתי שלו, בכניעה למודת הלקחים והיכולת שלו, בדיוק כמו זה של משרת שחור בבית הלבן, להיות בלתי נראה, ובאותה העת לכבוש את המסך. אופרה ווינפרי, המגלמת את אישתו, נותנת הופעה בלתי נשכחת, מרגשת ומצחיקה. שותפיו לשירות, טראנס האוורד וקובה גודינג ג'וניור המעולים, מהווים ניגוד מושלם לדמותו השקטה של ווית'יקר עם תעוזה מחושבת וערימות של פלפל. גם הבנים של ססיל, דיויד אויאלו ואליז'ה קלי, נותנים הופעה משובחת ומציגים כהלכה את שני צדיה של דילמת השייכות של הדור הצעיר באותה תקופה – לנסות להשתלב או להתנגד.
ברשימת הקרדיטים של "המשרת", יש 41 מפיקים. המפיקה האגדית לורה זיסקין ("אישה יפה") הסתובבה עם התסריט תקופה ארוכה בניסיון לגייס את הכסף הדרוש להפקה, אך למרות הסיפור המיוחד ורשימת הכוכבים, רבים סירבו להשקיע בפרוייקט מתוך האמונה הרווחת בעיר ש"סרטים של שחורים" לא מרוויחים כסף. כשזיסקין נפטרה מסרטן ב-2011, טרם הצליחו לגייס את כל הכסף הדרוש ודניאלס חשש שהפרוייקט ימות יחד איתה. אך שותפיה של זיסקין המשיכו לדחוף את התסריט באגרסיביות, אוספים כספים מכוכבי NBA לשעבר, מעצבים, מפיצים ומהמיליארדר הרוסי, לן בלווטניק. היוצרים לאחר מכן סיפרו על הקשיים שבלרצות רשימה ארוכה של מפיקים, מדרישות לשינויים בתסריט ועד לבקשות שהילדה תופיע בסרט.בינתיים מסתמן שההשקעה של ה-41 המפיקים השתלמה - התקציב הרשמי של "המשרת" עומד על 30 מיליון דולר ובינתיים, הסרט גרף למעלה מ-100 מיליון רק בארה"ב. כמובן שהשמועות על מועמדויות לאוסקר לא מזיקות... "המשרת" עשוי כהלכה ומדובר בהפקה מרשימה. הזכר היחיד על המסך למאבקים התקציביים מאחורי המצלמה הוא שורת השחקנים המפורסמים המגלמים את נשיאי ארה"ב, שבאו במטרה למשוך משקיעים. גם אם ממש תנסו, לא תמצאו כל דמיון פיזי בין רובין וויליאמס לאייזנהאואר, ג'ון קיוזאק לניקסון או ליב שרייבר לג'ונסון. יכולות המשחק שלהם כמובן מכפרות על האבסורדיות ולכן, היה עדיף שיוותרו על הארכת האף של קיוזאק בניסיון להתאימו לזה של ניקסון.יש טרנד חדש בהוליווד – סרטים על שחורים. מאז "ג'אנגו ללא מעצורים" של טרנטינו ו"העזרה", שוטף את הוליווד גל של סרטים המביאים את סיפורם של שחורים, אמיתיים או בדיוניים, מתקופת העבדות ועד ימינו. בשנה הקרובה, אנחנו עוד נראה את "12 שנים עבד" של סטיב מקווין (שכבר גורף פרסים בפסטיבלים), את "מנדלה" של סטיבן צ'דוויק (שביים גם את The First Grader ומעורר מעט תרעומת בקהילה על כך שהוא לבן...כי הרי לשחורים לא נותנים לביים סרטים על לבנים) ועוד רבים אחרים. שחור זה הלבן החדש והוא נראה מעולה על המסך.