ל"בסתר" יש סיפור נהדר. לא מפתיע, בהתבסס עך כך שמדובר בעיבוד קולנועי למחזה של אמיל זולא "תרז ראקן". אנחנו מתחילים בעלילת "אומללים ונדכאים": צרפת, אמצע המאה ה 19, תרז היתומה (אליזבת' אולסן, עוד נגיע לזה) עוברת לגור אצל דודתה הקשוחה מאדאם ראקין (ג'סיקה לאנג, כנ"ל) עם בן דודה החולני קמיל (טום פלטון) אותו היא נאלצת לשרת. עם התבגרותה, נראה שאין קץ לדכדוך כשהיא נכלאת לנישואים חסרי אהבה עם קמיל המבחיל. בינתיים, עוברת תרז הבשלה מינית שברור שבן דודה/בעלה האנמי לא מסוגל לספק. כאשר הנערה, הבעל והדודה עוברים לפריז, אנו מכינים את עצמינו לעוד תלאות, סבל וביאוס כללי. אך אז נכנס לתמונה לורן (אוסקר אייזק), אמן צעיר, גברי ומיני. פתאום הסרט משנה כיוו ונהפך לפנטזיה חושנית ומרגשת ובסופו של דבר לפילם נואר פר אקסלנס המתדרדר לסחרחורת של אשמה, קנאה, שנאה ומוות. מפתיע לא?
מלבד סיפור נהדר, קאסט השחקנים גם הוא משרת את הסרט נאמנה. הכוכבת הראשית, אליזבת' אולסן, היא מהשחקניות האלה שאי אפשר לנתק מהן את המבט. זאת לא רק משום שהיא דומה-אך-שונה בצורה מעט מטרידה לאחיותיה הגדולות, התאומות מרי-קייט ואשלי. לאליזבת' אולסון, יש יופי מכשף, אפל ומורכב הרבה יותר משל אחיותיה הכוכבניות. מדובר בפרפורמרית מספיק טובה כדי להחזיק סרט שלם. גם טום פלטון (סרטי "הארי פוטר") ואוסקר אייזיק ("בתוך לואין דיוויס" המשובח) מספקים עבודה מרשימה בתור יצור נתעב וחיית מין, בהתאם. אך הקלף המנצח של הסרט הוא כמובן ג'סיקה לאנג הנהדרת בתפקיד שנראה כנתפר עבורה.
פרסומת
ועם זאת, כאן מתחילה הבעיה. יש הרגשת חוסר הלימה בין ממלאי התפקידים השונים בסרט. לדוגמא: בין הפוטנציאל הדרמטי לבין הנוכחות של ג'סיקה לאנג. זה קצת מרגיש כמו הופעת אורח של גילה אלמגור ומשה איבגי בסרט סטודנטים בתיכון. מדוע בעצם? הרי אמרנו שהסיפור מצוין ושהשחקנים עושים את עבודתם נאמנה. ובכן, יש סרטים כאלו, שרוב ממלאי התפקידים עובדים אך עדיין לא מצליחים ליצור משהו גדול מסך חלקיהם. מה חסר? בימוי.
ישנה תפיסה בעולם הקולנוע שלפיה לבמאי יש שלושה מוקדים עיקריים של אחריות: השחקנים, הפריים והעיבוד הויזואלי המעניין לתסריט. אז כאמור, השחקנים מבויימים היטב. למעשה, יש משהו מפתיע בגילוי שהאולסנית הצעירה וזה ששיחק את המניאק מ"הארי פוטר" הם אשכרה שחקנים טובים. גם הפריימים לא רעים ומציגים את צרפת של המאה 19 כציור אימפרסיוניסטי נעים או סיוטי ביחס למצב העלילה. אפשר גם להגיד שהוקדשה מחשבה בעיבוד ויזואלי. הבמאי הצעיר צ'רלי סטרטון התלבש על מטאפורת ה"מים" כסמל של תשוקה (בתחילת הסרט תרז מאוננת בעודה מתבוננת בהשתקפות של פועל חצי ערום בנהר), חופש (תרז מדמיינת את קולות הנהר כשהיא בדירה העלובה בפריז) ואובדן שליטה (סצנת השיא האלימה מתרחשת על סירה).
אבל יש עוד תפקיד לבמאי: ליצור אווירה, טון, וויב. בדיוק מה ש"גדול מסך חלקיו". כאן " בסתר" לא מצליח להתרומם. התסמין הראשון: הוא נשכח די מהר לאחר שיוצאים מאולם הקולנוע. האינטרפטציה של סטרטון לא מספיק טוטאלית, לא מספיק פרועה, לא מספיק זכירה, לא מספיק קולנועית. אנחנו נשארים עם "כמעט מספיק" (עם הערת המורה: בעל פוטנציאל רב). אתם תהנו במהלך הצפייה ב"בסתר", אבל לא מדובר כאן ב"'קולנוע". מדובר בסרט, בינוני וסביר.
שם: יפעתגיל: 50סרט עצוב מאוד שמעורר לחשוב על תקופות אחרות שבהם נכפו על נשים עניות נישואים כפויים ולטרגדיה ולהרסנות שזה מביא עליהן. עצוב. נוגע ללב. סיפור עמוק ומורכב אולי כי זה מבוסס על קלסיקה ולא על תסריט הוליבודי. נשאר איתך עוד זמן אחרי הצפיה... וכמובן משחק מאופק ומשובח של אליזסט אולסן ג'סיקה לאנג.
שם: adielגיל: 26y hyy y. yy h h h g t y y y