פתיחת עונת הצייד ביקורת סרט

2014 היא שנה שיחסית לא מעט סרטי שואה הציפו את בתי הקולנוע בישראל, (חלקם הופקו בשנים הקודמות ורק עכשיו הגיעו לישראל). למעשה זה לא יהיה מדויק לכנות אותם סרטי שואה. הקולנוענים כבר פחות עוסקים בסיפורי מחנות הריכוז וההשמדה ומתמקדים יותר בנרטיבים שמתנהלים בצל השואה ולא במרכזה, כמו למשל "פרז הצעיר", "הרופא הגרמני" ואחרים. "פתיחת עונת הצייד", (קופרודוקציה ישראלית גרמנית), סרטה הראשון באורך מלא של פרנציסקה שלוטרר, גם הוא מתנהל בצל השואה, או ליתר דיוק בצל עצי היער השחור בגרמניה.בעת צייד לא חוקי, פריץ (האנס יוכן ואגנר) נתקל באלברט (כריסטיאן פרידל) פליט יהודי שמנסה לברוח לשוויץ. לאחר שהוא נוקע את רגלו ואלברט עוזר לו, פריץ מציע לו להתארח במשק שלו, אותו הוא מנהל ביחד עם אשתו אמה (בריגיט הובמאייר). בשלב מאוחר יותר, פריץ מצפה לקבל טובה בחזרה: מכיוון שהם לא מצליחים להביא ילד לעולם שירש את המשק, הוא דורש מאלברט שישכב עם אמה ויכניס אותה להריון. אמה, שמראש חוששת להסתיר פליט יהודי בביתה (גם לאור העובדה שחבר טוב שלהם הוא חייל נאצי שמבקר אותם לעיתים קרובות) נרתעת מהמצב אליו בעלה מכניס אותה. ככל שהסרט הולך ומתקדם בעלה מתגלה כאיש יותר ויותר פרימיטיבי. לאחר שאלברט ואמה שוכבים כמה פעמים, המצב מתהפך: פריץ משתגע מקנאה ומתחיל לשנוא את אלברט ואילו רעייתו מתחילה לפתח רגשות כלפי הפליט היהודי ומצליחה להבין עד כמה מערכת היחסים בינה ולבין בעלה כושלת. הדימויים המלווים את הסרט ממחישים בצורה שבלונית את מערכת היחסים הכושלת. הפרה שכבר לא מייצרת חלב ופריץ דוחה כל הזמן את הרגע לקחת אותה לשוחט. עץ תפוחים, עליו הוא ממהר לוותר ולא מבין שיש צורך לקצץ את ענפיו על מנת שיצמיח שוב פירות.עלילת המשולש הזה, מסופרת דרך נקודת מבטו של אלברט הבוגר (רמי הוייברגר) כשלושים שנה לאחר ההתרחשויות. הוא מספר את מה שקרה כאב ביולוגי לבן שהגיע לבקרו בפעם הראשונה בישראל. הסרט היה יכול להיות הרבה יותר מעניין אם היו בוחרים לשלב קצת יותר קטעים בין אלברט הבוגר לבנו לאורך כל הסרט, לבנות סוג של מערכת יחסים ביניהם ולא רק כסצנות פתיחה ונעילה. "פתיחת עונת הצייד" הוא סרט כבד, מריר ואיטי. אין בו שום דבר שמפצה על האיטיות כמו למשל שפה קולנועית בולטת, פסקול בלתי נשכח או משחק יוצא דופן. לפעמים נדמה שהסיפור לא מספיק מורכב ומעניין כדי להחזיק סרט שלם ולכן כמה סצנות מרגישות ארוכות מדי. רוב הסרט מלווה בתחושה שהעלילה היתה מתאימה יותר לפורמט של סרט קצר או מחזה. רק בשליש האחרון שלו, הסרט מצליח בצורה חלקית להיות קצת יותר קצבי. מומלץ לצופים סבלניים במיוחד שהאוהבים סרטים אירופיים צנועים, שקטים ומעמיקים.