"פנסיון פראכט", עיבודה הקולנועי של תמר ירום לספרו של אהרון אפלפלד "לילה ועוד לילה", ממשיך את קו הייצוג הקולנועי הישראלי לקונפליקט בין הצבר לניצול השואה בתקופת פוסט המלחמה, כפי שהוצג משנות ה-70 ואילך. בתקופה זו, בניגוד לקודמותיה, החלו לצוץ סרטים המבקרים את יחס הצברים לניצולי השואה, וממחישים שהיהודים שהגיעו לישראל אחרי התופת לא בדיוק זכו להתקבל בה בזרועות פתוחות ולשקם את עצמם במהרה, אלא סבלו מקשיי קליטה ולא אחת גם יחס מזלזל מצד הוותיקים.הסרט, כאמור, מציג את הקונפליקט המדובר מנקודת מבט זו בדיוק. זהו סיפורם של דיירי פנסיון בירושלים בתחילת שנות ה-60. ניצולי שואה הנאבקים למען שפיות דעתם, הניסיון לקיים חיים שגרתיים אחרי המלחמה והמציאות הלא פשוטה עמה הם נאלצים להתמודד בישראל. את הפנסיון מנהלת ביד קשה מרת פראכט (מיכאלה עשת), צברית הסולדת מניצולי השואה וממנהגיהם הגלותיים, בייחוד שפת היידיש והשיח על המלחמה. השאיפה שלה לכללים, סדר וחוקים בפנסיון הכושל מזכירה לניצולים המתגוררים בו את הצורר הנאצי, ועל כן הם מנסים להתקומם כנגדה, ללא הצלחה.
פרסומת
העלילה מתמקדת בסיפורו של מנפרד (צחי גראד), המעוניין למכור את רכושו על מנת לתרום את הכסף למען שימור היידיש. חבריו לפנסיון מסרבים להצעתו שכן לדעתם מדובר בסכום אסטרונומי. האישה החדשה שהכיר (יעל טוקר המצוינת) מאוכזבת מהמטרה החדשה שהציב בן זוגה לעצמו, ובנו מאוכזב גם הוא מאביו שמסרב לעזור לו בתחנה הווטרינרית שהקים.הסרט של ירום ("לראות אם אני מחייכת") מרשים בעיקר בשל המצבים אותם הוא מציג – הנרקמים לנדבך אחד של תחושת עולם הולך ונעלם והניסיון לשמור עליו בכל הכוח, ובשל השחזור התקופתי המרשים שנעשה, הרבה בזכות הצילום המפעים של עמית יסעור ("הנותנת"), מעצבת התלבושות לי אלמביק והמעצב האמנותי איתן לוי. עם זאת הוא מתקשה לצלוח את מבחן היצירה הקולנועית השלמה.
ראשית קצב הבימוי בו איטי למדי. הדמויות נעות בעלילה המבולבלת ללא צידוק, הסבר או מטרה ולכן נותרות שטוחות ומעט מסומנות. הקאסט מתחלק בין גראד, טוקר וולדימיר פרידמן המצליחים להפיח מעט חיים ותסיסה בדמויות בתצוגת משחק טובה וראויה, לשאר השחקנים שעושים עבודה מכנית משהו המתקשה לייצר אמינות.המשל בין שימור היידיש לבין שימור זיכרון השואה הוא שקוף למדי ובהקשר זה הדיון שמעוררת ירום הוא נכון ומעניין. ממש כשם שהניצולים התלושים בסרט נאבקים לשמר את שפתם ומנהגיהם, יש הנאבקים במציאות לשמר את זיכרון השואה שנדמה כי הולך ודועך, שלא לדבר על קולות וקריאות המושמעים בשנים האחרונות לבטל את יום השואה ושאר דרכים בהם תורמים אזרחי ישראל והעולם לזילות בה. אך במבחן הקולנועי הסרט מתקשה לעמוד שכן יצירה אמורה לייצר גם עניין בזמן הצפייה ולא רק דיון או חומר למחשבה לאחר מכן.משהו בסימון הבלתי פוסק ובגישה התיאטרלית מצד אחד והמרוחקת מצד שני שנוקטת ירום, מנתק את הצופה מהאשלייה הקולנועית ומזכיר כל הזמן שמדובר בסרט קולנוע, אך נדמה שחסרות בו התמות התסריטאיות המקובלות, כמו אירוע מחולל או נקודת מפנה, על מנת שיצלח כראוי את המעבר.לכן מדובר בנסיון מעניין ויזואלית, המעורר שיח מרתק ומשאיר את הצופה עם חומר למחשבה, אך מתקשה להרשים או לספק חוויה קולנועית גורפת.
סרט מרתק אבל מדוכא מאוד, משחק מעולה. הרבה סימבוליות כמו היחס הקר ולא מבין של בעלת הפנסיון (עברה את מלחמת השנייה בארץ וכנראה ילידת הארץ) אל ניצולי השואה. סרט כל כך מדוכא שקשה לי להמליץ ללכת לראותו.
שם:יעלגיל:4522/04/2015 08:30:06
10/10
סרט מרגש, משחק טוב, מוסיקה נהדרת . נהנתי מאוד
שם:שיגיל:4321/04/2015 13:45:38
9/10
אני מאוד התרגשתי מהסרט. לא ראיתי הרבה סרטים ישראלים שמצליחים לדבר ככ עמוק על מקורותיה הרגשיים/תת מודעים של ׳מדינת ישראל׳ שקמה מתוך חורבות והחריבה בד בבד תרבות שהיתה פה לפני, שפות, זהויות, כאב! האוטופיה דחקה את המקום והאפשרות להירפא מהפצעים. אני חושבת שהסרט נוגע בכל העצבים הכי חשופים של החברה הישראלית. גם לא אשכנזים ניצולי אירופה יכולים להזדהות עם הכאב שהסרט הזה מדבר עליו. אני חושבת שזה סרט שמסביר לנו המון דברים על המקום ההרסני והתקוע שאנחנו כמדינה מצויים בו. הכל מעורר אמפתיה, אבל דפוק וכואב עד כדי (ספוילר) דבר נורא שקורה בסוף.
המשחק מעולה, אהבתי מאוד את השחקנית שהיא בעלת הפנסיון. אהבתי את המשחק של הדיירים בפנסיון. גם הפסקול שנכתב לסרט והצילום נהדרים. קשה לי לדמיין מישהו שילך לסרט הזה ולא יעבור עם עצמו משהו. יחשוב. הסרט הלך איתי ימים רבים. בוסריותו משאירה אותו חשוף ופגיע. קשה לגעת בחומרים כאלו ולהיות נחרץ עם אמירה נוקבת כלשהי. הוא בעיקר פותח ומאפשר....... לכו לראות!!!