"פרידה" הנו דוגמא מובהקת לכך, שבמאי גדול יכול לקחת סיפור טוב ושחקנים סבירים ולעשות ממנו סיפור אהבה גדול מהחיים וסרט מעולה. ו"פרידה" הוא אכן סרט נהדר, המהווה חוויה נהדרת לעיניים, לאוזניים ולנשמה. הסרט מגולל את סיפור חייה של הציירת ההיספנית פרידה קאלו (סלמה הייק), מערכת היחסים הממושכת שלה עם מדריכה הרוחני ובעלה, הצייר דייגו ריביירה, פרשת האהבים שלה עם הפוליטיקאי הרוסי ליאון טרוצקי, ערב הירצחו על ידי שליחיו של סטאלין, ועוד ציוני דרך, שהפכו את חייה של פרידה למדהימים ובלתי מתפשרים כמהפכנית פוליטית, אומנותית ומינית.חייה של פרידה היו רצופי סבל וכאב כבר מראשיתם, עת שינתה תאונת אוטובוס בשנת 1925 את מסלול חייה. פרידה נמצאה עירומה בין שברי האוטובוס, טבולה בדם ואבק מוזהב, כשגופה מפולח במוט חד. עמוד השדרה שלה, צלעותיה, אגן הירכיים ועצם הבריח התרסקו לחלוטין. בתקופת החלמתה הייתה פרידה מכוסה, מכף רגל ועד ראש, בגבס. הבדידות וההסגר שנכפו עליה גרמו לה כאב נפשי עמוק, אותו העבירה אל ציוריה. ברגע שעמדה על רגליה, היא הצליחה להתפרץ בחוצפה אל חייו של הצייר הנודע דייגו ריביירה (אלפרד מולינה), אשר מייד הכיר בכשרונה, כמו גם באישיותה הכובשת והסוערת.
פרסומת
הם נישאו בשנת 1929 - נישואים שנידונו מראש לכישלון, היות ודייגו היה ידוע בחוסר נאמנותו ובבגידותיו התכופות. גם פרידה, משהבינה כי בעלה לא ירסן את בוגדנותו, ניהלה אורח חיים מתירני, שכלל יחסים מיניים עם בנות מינה. למרות כל הקשיים בנישואיהם, שמר הזוג אמונים אחד לשני. אהבתם נמשכה, כי הייתה מבוססת על מתן כבוד אחד לשני כאומנים וכידידי נפש, והתפתחה לכמיהה אינטלקטואלית, אומנותית ואירוטית. כל אחד מהם נשאר ליד השני בעתותיו הקשות ביותר. פרידה נשארה ליד דייגו כאשר פוטר על ידי נלסון רוקפלר, לאחר שסירב להסיר את דיוקנו של לנין מציור קיר ענק שצייר במרכז רוקפלר, ותמכה בו כאשר שקע בדיכאון. הוא מאידך, תמך בה בשנותיה האחרונות במסירות אין קץ, כאשר גופה בגד בה, וכאשר העבירה את ימיה ולילותיה בכאבי תופת, עד למותה. פרידה מתה אלמונית, והפכה נערצת בשנות השמונים, כדרכם של אמנים רבים - אשר חשיבות יצירתם הוכרה רק לאחר שפסו מן העולם.הסרט פרידה הנו פנינה אומנותית במלוא מובן המילה. הבמאית ג'ולי טיימור, אשר חזונה הויזואלי המיוחד הוכר כבר בסרט "טיטוס" הביזארי והמסוגנן, שבה וממחישה את יכולתה המסעירה לקחת חומרים רגילים לכאורה ולהפכם לסיפורים ציוריים עוצרי נשימה. יכולתה לקחת את תפיסת המציאות של פרידה קאלו, אשר ראתה את אירועי חייה כמציאות גראפית, ולשלבה בסרט, מדגים לצופה היטב עד כמה הנה מסוגלת להתמודד עם כאבה של פרידה ועם העומד מאחר ציוריה. אף הצופה הבור ביותר מצליח, באמצעות ידה המיומנת של הבמאית טיימור, להבין את התחושות והחשיבה מאחורי ציוריה של פרידה קאלו, ועל כך מגיע מלוא הקרדיט לבמאית המוכשרת הזו, אשר יקשה עליי להתאפק ולחכות עד לסרטה הבא.
אבל בכך לא מתמצה יכולתה של הבמאית. עצם העובדה שלקחה שחקנית בינונית כסלמה הייק, והוציאה ממנה את המיטב בסרט זה, מגביר את תחושת ההערכה כלפיה. וסלמה הייק אכן מפגינה משחק בעל מטווח רגשות רחב, אמוציונלי מאד, אם כי לא תמיד מדויק, תחת ידה האמונה של הבמאית. ראוי לשבח מיוחד הוא אלפרד מולינה, המעשיר את דמותו של דייגו ריביירה והופך אותה לדמות עשירה, מלאה וחמה. גם ג'פרי ראש, אשר לצערי מיחזר את סגנון משחקו (המצוין כשלעצמו) בסרטיו האחרונים, מפגין משחק ראוי ורגיש בגילום דמותו של המהפכן הרוסי ליאון טרוצקי.הסרט פרידה, מעל לכל, הוא מלאכה צרופה של אמנות. שירה, צבעים, רגשות, והכל בחסותה של אהבה גדולה מהחיים, משתלבים היטב והופכים את הצפייה בסרט לחוויה בלתי נשכחת, המחלחלת ומשאירה טעם של עוד אצל הצופה. הפסקול המלהיב והחושני העוטף את הסרט, לוקח אותנו למשך שעתיים, אל מחוזות ניכר, ובהחלט מסייע היטב בהמחשת אווירת האירועים המובאת בסרט. גם המשחק האמוציונלי, המנותב היטב ביד האמן של הבמאית ג'ולי טיימור, חושף בפניו של הצופה רקע עשיר, מלווה בשיעור היסטורי ואומנותי מעניין, על חייהם ופועלם של אמנים שמעולם לא התפשרו על אומנותם, כמו גם על חייהם. ובאמת, מה כבר צריך יותר מזה?לסיכום: שילוב מדהים של אמוציות, צבעים, שירה ופואטיקה קולנועית. לא להחמיץ. 10 בסולם יגאל.