היוצרת המוכשרת נעמי קוואסה (שלאחרונה מונתה לתפקיד ראש חבר השופטים במסגרת הסינפונדסיון היוקרתית בפסטיבל קאן) ממשיכה לחקור את הנפש האנושית בסרטה החדש והמרגש "אן".רובו של הסרט מתרחש בפינת רחוב אחת בעיר הגדולה. שם בינות עצי הדובדבן מוכר סנטארו השתקן בדוכן שלו את הדוריאקי שהוא מכין (מעין כופתאה ממולאת בממרח שעועית). שם הסרט נקרא על שם ממרח השעועית, ומשובצים במהלכו גם קטעי בישול משובבי נפש. בין המבקרים הקבועים בדוכן נמצאת וואקנה, נערה צעירה ומסתגרת המוצאת מרגוע רק כשהיא עם ציפור הכנרית שלה. את השלווה מפרה טוקה, זקנה חביבה שמתחילה לעבוד בדוכן של סנטארו ומשנה את חייו.
סרטה של קוואסה מתנהל לו ברוגע, הבמאית מתעכבת על הטבע המקיף את הדוכן ומהווה ניגוד לעבודה הסיזיפית אותה מקיים סנטארו. הטבע המלנכולי משהו רומז לנו על רגשותיהם העצורים של הגיבורים ועל הסערה המתחוללת בליבם.
פרסומת
על פניו דמותה של גיבורת הסרט טוקה היא קלישאתית וצפויה - אשה מבוגרת טובת לב שנותנת עצות לחיים ומאושרת בחלקה. בתחילת הסרט נזכרתי בדמותו של רוברט דה נירו בסרט "המתמחה" שם דה נירו גילם אלמן שמתחיל עבודה חדשה. דה נירו הוא המבוגר המושלם והכי קל לעיכול - הוא נראה מצוין, מדבר לעניין ולעולם אינו שוגה -בקיצור דמות משעממת להחריד. אולם טוקו מתגלה לאט לאט כאדם פגיע ופגוע, מלאת עצבות וידיה המעוותות מסתירות סוד גדול, סוד שהפוך את הסרט מעוד מעשייה אורבנית לסרט מורכב הרבה יותר שעוסק בקבלת השונה וביכולתנו להיטיב עם הזולת.
שלוש הדמויות הראשיות בסרט בודדות והבדידות מנהלת את חייהם. המפגש ביניהן יוביל להפגת הבדידות ולו במעט ולכן בסופו של דבר סרטה של קוואסה הינו סרט אופטימי ומלא תקווה. אמנם לקראת סופו הסרט קצת מתפזר אבל גם כך הוא מהווה יצירה איכותית ומרגשת שמתגמלת את הצופה.
המשחק של קירין קיקי כטוקו הוא לא פחות ממופלא. גם השחקן מסטושי נגאסה נהדר כבעל הדוכן השתקן ואת השלישייה משלימה נכדתה בחיים של קירין בתפקיד הצעירה המהורהרת. התוצאה הסופית היא סרט אינטליגנטי למעוניינים בחוויה קולנועית מורכבת ומאתגרת.