משפחה ביקורת סרט

רוני קידר היא אחת היוצרות המוכשרות שפועלות בקולנוע הישראלי כיום. סרטיה מבטאים את קולו של הדור החי במאה ה-21 במציאות כאוטית אלימה שבה פער הדורות מעולם לא היה כה ברור. בסרטה החדש היא מגלמת את לילי, בחורה צעירה עם משפחה מהגיהנום -אב שלא רואה את בתו ממטר, אימא נוירוטית, אחות שמפחדת לצאת מפתח הבית ואח בצבא שעוגב עליה. בפיתוח מבריק של סרטה הקצר "האישה שרצתה להרוג בן אדם" היא לוקחת את העניינים לידיים ולאט לאט בונה את תמונת המשפחה המושלמת שאולי היא פנטזה עליה.כמו בסרט "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" שייצא בקרוב למסכים גם ב"משפחה" העיצוב עוצר נשימה. בחוץ דרום תל אביב ובפנים הבית של משפחת בייטס מ"פסיכו" - חללים גדולים ומאיימים שצופנים סודות ודמויות שהן רוחות רפאים שנעות כולן על גבול השפיות ומזכירות מאוד את ה-K horror –סרטי האימה הדרום קוריאנים. הצילום של כריסטין האק חודר לנשמה והצופה נע בכיסאו בחוסר נוחות. "משפחה" הינה יצירה סהרורית שלא מתאימה לכל אחד וכדאי מאוד לבא אליה עם ראש פתוח. קידר מדברת קולנוע בשפה שמערבבת בין ארט-האוס אירופאי לקולנוע עצמאי אמריקאי וגם עושה הרבה כבוד לז'אנר אימה מתובל בהרבה סרקזם וגם הומור. קידר מוציאה משחקניה את המיטב. יבגניה דודינה משכנעת כאם על סף התמוטטות עצבים, אלי דנקר הוא האב הלא אכפתי וחן יאני בהופעה כובשת ועוצמתית היא האחות המטורללת."משפחה" בודק מה קורה כשהחלל הביתי המוגן הופך לשדה קרב ומראה לנו שהרצון לקבלת תמיכה וחיזוק מהקרובים לנו מכל גובר על כל דבר –מה לא נעשה בשביל מעט חום ואהבה? אפילו נייצר שלווה מלאכותית וננציח אותה בתמונות. ראוי לציון פס הקול הנהדר שמלווה את הסרט ומזריק לו מקאבריות בדיוק במידה הראויה. הסרט מסופר כפלאשבק ותוצאותיו נגלות לצופה די בתחילתו, אולם הדבר אינו פוגם בעלילה וקידר באמצעות שיחה מרירה-מתוקה עם הבת של הפסיכולוגית שלה טווה את קורי הנרטיב עד לסיום העוצמתי. אחרי "ג'ו +בל" ו"סופעולם" רוני קידר מוכיחה שהיא מממשת את ההבטחה שהייתה גלומה בה. יוצרים כמוה מוסיפים למנעד הרחב שקרוי הקולנוע הישראלי והופכים אותו למגוון ובריא יותר. אני כבר מצפה ליצירה הבאה שלה.