קינגס ביקורת סרט

כוונה טובה ומצפן מוסרי הם דבר הראוי להערכה, אך - אם תרשו לי לעשות פרפרזה קלישאתית - הדרך לסרט לא מעניין רצופה כוונות טובות; וזה בדיוק מה שמונע מ"קינגס" להיות הסרט החשוב שהוא רוצה להיות. הבמאית הצרפתייה ממוצא טורקי דניז גמזה ארגובן לקחה פצע גדול, רחב ועדיין מדמם בדמות המהומות שהיו בדרום לוס אנג'לס ב-1992 בעקבות הזיכוי הגורף של שוטרים לבנים שעשו לינץ' בגבר שחור ולא חמוש בשם רודני קינג (המהומות קיבלו את הכינוי The Rodney King Riots), והשתמשה בו גם כתפאורת רקע לדרמה משפחתית אנושית אבל גם כניסיון ביצירת ספקטקל מהמהומות - דבר שיוצא לפועל בצורה חסרת שיניים שלא מחדשת דבר.האלי בארי מככבת בתור מילי, שהפכה את הדירה המתפוררת שלה לבית מחסה לילדים ונוער בסיכון בהם היא מטפלת כאימא לכל דבר. מילי היא בדיוק מסוג האמהות שעליהן שואלים: "איך היא עושה את זה?" - והסרט מספק תשובה דיי הגיונית בכך שהיא פשוט עושה את זה מתוך אהבה וחמלה וכמובן שוכחת את עצמה בתוך הקיום הכאוטי בתוך הבית ומחוצה לו. מילי מנסה ליצור אי של שפיות בתוך שכונה שנגועה בפשע, גזענות ועוני והרגעים היפים ביותר של הסרט מתרחשים בתא המשפחתי הניסיוני, הרועש והמבולגן - ההצצה לקרבה והאחווה בין בני משפחה ללא קשר משפחתי ביולוגי וההקרבה של מילי נוגעים ללב. ישנו גם ג'סי, הנער המתבגר שחי אצל מילי ועוזר לה עם הילדים, שמפתח רגשות ומתחיל תהליך של התבגרות מינית בעקבות מפגש עם נערה צעירה בעלת פה גדול וגישת חיים חסרת פשרות.ישנו קסם בחיים הדלים שארגובן מצליחה להעביר, אבל השימוש באירוע היסטורי שנוגע לאלימות ולגזענות של מערכת אכיפת החוק האמריקאית כפצצת זמן מתקתקת (בתחילת הסרט אנו רואים צילומים אמיתיים מהמהומות ואז עולה כותרת שמציבה אותנו כמה שבועות לפני המהומות ומרגישים את האש מתחילה לבעור לאט מהניצוץ הראשון) - מוכיח את עצמו כהחלטה מוטעית שמוציאה את העוקץ הן מהסיפור האמיתי והכואב והן מהסיפור של הדמויות שמתחיל להרגיש מתוסרט ומזויף, דבר שמכאיב עוד יותר מכיוון שבסרט כן קיימים רגעים אנושיים ונוגעים. כך שבסוף היום נדמה שהסרט משתמש באירוע גדול כדי להגיד משהו גדול, אבל לא ברור מהו הדבר שהסרט מנסה להגיד - השימוש באלימות משטרתית נגד שחורים רק מבהיר כמה הסטטוס-קוו של המציאות הגזענית נשמר. וזה נוראי, אבל לא מחדש דבר. אנשים מוחלשים וסובלים זה דבר מכמיר לב אך לפעמים יש הרגשה שקולנוענים משתמשים שימוש ציני באנשים האלה כדי לסחוט רגשות שהסרטים לא הרוויחו ביושר.מרוב שהסרט מנסה להיות "בסדר" ו"נכון" הוא מותיר תחושה של החמצה, בעיקר עם כמות הכישרון של הצוות והשחקנים (אה כן, גם דניאל קרייג משחק פה דמות לא ממש ברורה של הלבן היחידי בשכונה כדי שיהיה עוד שם על הפוסטר). מדובר בסרט זניח על נושא חשוב. אולי המצב היה שונה אם ארגובן הייתה מטפלת במהומות עצמן באותה רגישות בה היא ביימה את הסצנות המשפחתיות.