שרוכים ביקורת סרט

לפני 10 שנים, רוברט דאוני ג'וניור הכניס את המשפט "Never Go Full Retard" לפנתאון ציטוטי הקולנוע הגדולים, כשגילם את דמותו של השחקן הטוטאלי קירק לזרוס בסרט "רעם טרופי". לזרוס אמר לטאג ספידמן, (שגולם על ידי בן סטילר) שאם הוא רוצה שהאקדמיה לקולנוע תשים עליו עין, הוא לא צריך לשחק "עד הסוף" אדם עם מוגבלות שכלית, והביא כמה דוגמאות הוליוודיות קלאסיות (פורסט גאמפ לעומת הכישלון "קוראים לי סם"). נבו קמחי כנראה הקשיב לעצתו של דאוני, שכן הדמות אותה הוא משחק בסרט, "שרוכים" היא "רק" עם פיגור קל – והוא אכן קיבל מועמדות מהאקדמיה (הישראלית) על משחקו בסרט. המועמדות לא מעידה על טיב הסרט.קמחי מגלם את גדי, גבר בשנות ה-30 המאוחרות לחייו בעל פיגור קל והומור ייחודי, שנאלץ לעבור להתגורר עם אביו ראובן (דב גליקמן), לאחר שאמו הלכה לעולמה במפתיע. כמובן שראובן לא מוכן להכניס לחייו את הבן עמו כלל לא שמר על קשר, אך לאחר שהובטח לו על ידי אילנה (אוולין הגואל), העובדת הסוציאלית שמטפלת בגדי, שמדובר בתקופה זמנית של כמה שבועות בלבד, הוא מסכים לקבל את בנו לביתו – והשניים, איך לא, יתחברו מחדש אחד לשני. אם הסיפור נשמע לכם מוכר, זה כי ראיתם אותו מתרחש בצורות שונות באין ספור סרטים קודמים, ו"שרוכים" בהחלט מרגיש כאילו אין בו טיפת אחת של מקוריות. מתחילתו ועד סופו, הסרט הזה מרגיש כמו בן כלאיים – הוא לקח קצת מפה, קצת משם, ערבב הכל ואיכשהו יצא מהסמטוכה הזו תסריט. לא סיפור האב והבן שאחרי שנים שלא דיברו הופכים בהדרגה לחברים הכי טובים, לא דמות האב החולה שבריאותו מידרדרת, לא ההתאהבות בין האב החולה והעובדת הסוציאלית, לא הדרך בה הקסם של גדי כובש את סובביו – אף לא אחד מהסיפורים האלו מחדש או מרענן בשום צורה. וזה בסדר, לא כל סרט צריך להמציא את הגלגל מחדש – אבל לפחות שיצליח לחבר כראוי בין כל הסיפורים הלא מקוריים כדי שייתנו תחושת סיפוק מסוימת. "שרוכים" פשוט לא מצליח לעשות את זה.הבעיה הגדולה של "שרוכים" היא שכמעט ושום דבר בו לא עובד. הבמאי ינקול גולדווסר הוא במאי ותיק ומוערך שיצר כמה קלאסיקות קולנועיות כחול-לבן, בהן "מתחת לאף", "אבא גנוב" ו"מעבר לים". הוא אפילו ביים סדרות מצליחות כמו "מעורב ירושלמי" ו"לתפוס את השמיים", אבל עבודתו בסרט הזה לא עומדת בקריטריונים של עבודותיו הקודמות. אשם נוסף הוא התסריטאי חיים מרין, שותפו הכמעט קבוע של גולדווסר. הסרט אמנם לא מביא איתו שום בשורה חדשה, אבל התסריט היה יכול לנסות לתת קצת עומק אמיתי לדמויות, ולא ליצור דמויות נוסחתיות נדושות. השניים האלה לא נושאים לבדם בנטל האשמה, שכן אפילו דב גליקמן, שחקן מוכשר שמאז תפקידו המצוין ב"מי מפחד מהזאב הרע" נמצא בקאמבק גדול, מחפף פה בגדול, והופעתו בסרט מרגישה כאילו אנו צופים בשחקן חובב שבמקרה נקלע לסט צילומים של סרט קולנוע. גם אוולין הגואל, שבדרך כלל היא נפלאה, לא מצליחה להרשים.בשונה מהם, קמחי דווקא כן נותן פה הופעה מצוינת ומרגשת כגדי התמים וטוב הלב, וקשה שלא להיכבש על ידי הקסם שלו. הוא נוגע בכל המיתרים הנכונים, ובשום שלב הוא לא נותן את התחושה שמדובר בזיוף. רמת המשחק הלא קבועה בין שחקני הסרט תורמת רבות לתחושה שלמרות שהסרט אורך קצת יותר משעה וחצי, הוא מרגיש ארוך ומייגע.הפוטנציאל הקיים בסרט הזה גדול, שכן סיפורו הוא החומר שממנו נוצרים סרטים מרגשים עד דמעות, אבל הגורמים הרבים הפועלים בו לא מתחברים היטב והתוצאה מרגישה מתאמצת עד כדי כאב. "שרוכים" הוא הוכחה לכך שקבלת פרסים שונים לא מעידה באמת על איכותו של סרט. בשורה התחתונה, שם הסרט מעיד עליו בעצמו: הוא כמו שרוכי נעליים שלא נשרכו ובעליהם חשב לעצמו, מה הסיכוי שהוא באמת ידרוך עליהם וייפול? אני חושב שהמכה במקרה הנ"ל מאוד כואבת.

מתחרים Challengers חדש 2024

הכפתן הכחול The Blue Caftan חדש 2024

ג'ויקה Joika חדש 2024

רדיקלי Radical חדש 2024

הקדירה The Pot Au Feu חדש 2024

נפש אחת One Life חדש 2024

אנטומיה של נפילה Anatomy of a Fall 2024

דוג מן Dogman 2023 2024

הפילגש The Other Widow 2024

אזור העניין The Zone of Interest 2024