מקוללים ביקורת סרט

יכול להיות שיהיו אנשים שיופתעו מכך שהענקתי ל"מקוללים", סרטו של יבגני רומן, 4.5 כוכבים, כיוון שראו בו עוד סרט אימה, אולי עשוי היטב ואולי לא, אבל לא יותר מכך. אחד מקני המידה שלי לבחינת איכותו של סרט, הוא יכולתו לחיות בתוכי זמן רב לאחר הצפייה בו, ולגרום לי לחוות אותו יותר ויותר לעומק, להבין בו עוד דברים והקשרים, סודות, ולהתחיל לראות דרכו מעמקים בתוך מציאות היום יום. כל הדברים האלה התרחשו אחרי הצפייה ב"מקוללים", והחוויה הייתה עבורי סוג של הלם, הפנוט, וגם התגלות. בעידן של מאבקים פוליטיים נגד סרטים כ"פוקסטרוט" וחקיקות כ"חוק הנאמנות בתרבות", יתכן מאוד שגם הסרט הזה, שמתאר התרחשויות זוועתיות במהלך תרגיל ניווט במדבר של שלושה חיילי צה"ל, אם יצליח להדהד במרחב הציבורי ולהבקיע דרך אל מבעד לקטגוריה המגבילה של סרט אימה, יעורר את זעמם של שרת התרבות ושל אנשים אחרים, בשל הדברים הקשים והמטרידים שהוא מציג.לכן חשוב לי להגיד שעבורי הסרט הזה הוא לא אידיאולוגי, הוא לא "שמאלני" ולא "ימני". הסרט הוא ניסיון אמנותי להמחיש בצורה עניינית מאוד – והזוועתיות והגרוטסקיות שלו הן אמצעי ענייני ביותר – דברים קשים שחיים מתחת לפני השטח של החברה הישראלית, של ההוויה הצה"לית הקרבית (כאן מדובר בעיקר בחטיבת גבעתי) וחשוב להוסיף: של ההוויה הגברית בכל העולם בכלל, בכל מקום בו ישנה אלימות, בו ישנן מלחמות, בו ישנם פחדים, והייררכיות שיפוטיות. ודברים אלה מופיעים, פה ושם, בכל חברה אנושית על כדור הארץ. משום כך הייתי מבקש להרגיע את המקטרגים האפשריים: כוונותיהם של יוצרי הסרט נראות לי נעלות, וכאילו ביקשו ליצור התוודעות וריפוי, בדומה לארי פולמן, גם אם בדרך שונה מאוד. לא חשתי בסרט טעם של צורך לפגוע או לתקוף איש בביקורתיות, ונדמה לי שחלק מהאמירה שלו, היא שישנה הרבה מאוד אלימות בעולם, אבל שאין בו "אשמים": ישנו תוהו פנימי. ההצהרה הזו מתקשרת אולי למוטו שפותח את הסרט, פתגם בדואי שאומר, ביובש ענייני, אבל מבלי לעמעם את המסתורין שהוא מכיל: "אלוהים ברא את הגיהינום - והאדם מצא לשם את הדרך." תומר (דניאל גד), חייל יפה, מרצין ושאפתני, המבקש להיות לקצין, מוביל חייל קרבי נוסף, יובל ("ברחש"– בגילומו של נמרוד הוכנברג), מין בופון שמנמן וקל דעת, אולי ממוצא ספרדי, ואת אביב ("ברונכיטיס"– עמית רהב), נער ממושקף, קפוץ וקפדן ממוצא אשכנזי, נושא מצלמה מיחידת ההסרטה, לתרגיל ניווט בן יממה ששולח אותם אליו מפקדם של תומר וברחש. התרגיל נערך בשטח מדברי שצה"ל לא ביקר בו זה ארבעים שנה, מאז נהרגו בו כמה חיילים בהתהפכות כלי רכב. הבדואים באזור "מתלוננים על זה שב-48' הרגו להם כאן ילדים והרעילו להם בארות". למרות סימן אזהרה מובהק, ומתוך התעלמות גברית, אופיינית וגורלית מהסימן, נכנסים החיילים לחלקת הארץ תאבת הנקמה.התרגיל הופך למסע חזרתי וסיזיפי במעין עולם מקביל, אזור דמדומים מקולל, שרוחות טמאות והיתוליות מציבות בו איומים וסימנים מסתוריים ומבעיתים, כדי להטריף את דעתם של השלושה. מצד אחד נראה שהקונפליקט שהולך ונוצר בין החיילים הוא פועל יוצא של התערבות של כוחות חיצוניים; מצד שני, כל מה שקורה ביניהם נובע מתחושות זרות וממחשבות לא נוחות, שהיו טמונות בהם באופן עוברי כבר מלכתחילה, ושמרגע פתיחת הסרט כבר העכירו את יחסיו של כל אחד מהם עם חבריו, ועם עצמו. הדברים המהותיים המשותפים לשלושתם, מלבד אנושיותם הטובה, הם הפחד שלהם מזוועה, מקרב, מקטל וממוות; שלושתם פוחדים מהפושע הפנימי שהם חושדים שחי בתוכם, שלושתם דרוכים להיות לגברים הכשירים למשימה, ושלושתם כנראה מסכימים בשתיקה שמי שהוא חזק יותר, יזכה להון מיני חיוני ופראי רב יותר בעתיד, ומי שלא יזכה, הוא נחות יותר. תומר מתמודד עם קולות פנימיים שגורסים שהוא צריך לשאת סבל, להיות עמיד בכל מחיר, לשרת את המדינה, להיות איש חזק ומצליח, ובשום אופן לא לבטא רוך וצורך בעזרה, שאסור לו להיות "ילדה קטנה"; והוא מפחד לבטא פחד. ברחש מאמין שהחיים הם מסיבה או סרט בורקס, שהוא שמן ודוחה ולא ראוי לנשים, שהוא מזרחי לא ראוי, שהבדואים הם "ערבושים" שמהותם היא "חומוס-צי'פס-סלט", ושצריך להסתיר דברים מכוערים, מכל בוגד אפשרי במערכת. הוא מהווה שילוב אופייני של פקוד פסיבי, וגם בלגניסט אלים. ברונכיטיס חושד בהתמדה בחבריו, מאמין שהמצלמה שלו צריכה ללכוד מראש כשל מוסרי צפוי, שהוא צריך לשמור על מרחק מאופק מצעירים גסים וקולניים, ושהוא עצמו טוב יותר, אבל גם רכרוכי, ולא שייך. ומצד שני, השלושה גם באמת מתיידדים.אלה הם בעצם שלושה נערים, הנושאים נטל שותק ומושתק, נטל ישראלי בן עשרות שנים ונטל אנושי רחב יותר, בן עשרות אלפי שנים, של אשמה ושל פחד, והנכנסים לבדם לישימון. אפשר להגיד כאמור שכל מה שקורה בהמשך קורה בגלל מעורבותן של רוחות רעות ומקללות; אבל אפשר גם לפרש ולהגיד שהסימבוליקה בסרט היא רק סימבוליקה, ושמבחינה פסיכולוגית הדברים מדרדרים אל התוהו בגלל הזעזוע שיוצרות תופעות גשמיות: ציורים מבעיתים שציירה יד עלומה במערה ושמרמזים על דברים שאירעו באזור שבעים שנים קודם לכן, ומציפים את השלושה בתחושות של זוועה, ובאימה שדברים דומים יתרחשו שוב, דברים הנוגעים אליהם באופן מוסרי-אישי; וזאב שמזנק עליהם, והם נאלצים לירות בו, ואחר כך לירות שוב, כדי לוודא שמת. למרות האימה והאשמה, כל אחד מהם חוזר לעמדתו - הפיקוד המעשי וקר הרוח, הליצנות וה"דחקות" הכרוניות, והתיעוד המוסרי השותק; העמדות הללו הולכות ומקצינות, עד שהן פוקעות, ומתחלפות בהשתוללותן של האמונות שעומדות בבסיסן.ככל שמצבם של השלושה נעשה נואש יותר - דבר המודגש באמצעות אתנחתות קומיות מזהירות - ותחושות האשמה והפחד מעמיקות, כן הם נכונים יותר להיכנע לקולות עתיקים בתוכם, המפתים אותם אל "האל הזר", אל האמונה בפחד, בתוהו ובכוח, ואל היצר; והם נקלעים למצבים סימבוליים ומאגיים של תאווה לשליטה, למנוסה ולקטל. באמצעות צילום, קצב, בימוי ומשחק מדויקים, מפעימים ומסתוריים, מצליח הסרט לחדור אל תוך עומק התודעה האנושית ואל שורשיה במקורות קדומים ואפלים, אולי מיסטיים. הטבע המעגלי והסתום של מסע החיילים ממחיש את הטבע המעגלי של מלחמה, שטבעה הוא ליצור עוד מלחמה; ואת ההסתרה המאפיינת את החברה האנושית – הישראלית ובכלל - הכלואה לעתים קרובות במעגל של פחד וטינה, בכלא של אי-אפשרות להגיד את האמת על המתרחש, ליטול אחריות, וכך לשחרר נטל של ייסורים ולחדול מקונפליקט: אישי ולאומי. מול האמירה הידועה "הכל בסדר", עומדת בסרט הזה שאלת משמעותה של העלמת הזוועה, ושאלת הצורך להאמין בנחיצות של העלמתה; ואולי גם – בנחיצות של עצם קיומה בכלל.

אות משמיים: הסימן הראשון The First Omen חדש 2024

טהורה Immaculate חדש 2024

חמישה לילות אצל פרדי Five Nights at Freddy's 2023

מגרש השדים: המאמינים The Exorcist Believer 2023

הנזירה 2 The Nun 2 2023

אימה במצולות 2: התהום Meg 2 The Trench 2023

נגעת נרצחת Talk to Me 2023

להעיר את השד Evil Dead Rise 2023

צעקה 6 Scream VI 2023

מייגן M3GAN 2023