קצפת ודובדבנים ביקורת סרט

הקריירה של גור בנטביץ' בקולנוע הישראלי מעולם לא הייתה שגרתית. עוד מסרטו הקצר והפרוע "מצב החסה" שביים בשנת 1991, האווירה הסטלנית, החיים בתל אביב של מטה והסוריאליזם שמתערבב במציאות היומיומית סימנו את הדרך שלו להפוך ליוצר קאלט. סרטיו "הכוכב הכחול" (1995) עם אלון אבוטבול ו"משהו טוטאלי" (2000) עם טינקרבל הפכו ללהיטי פולחן וסימנו לו שם של יוצר שוליים בועט שחביב במיוחד על קהל צעיר ותל אביבי.עם השנים בנטביץ' התבגר וכך גם בסרטיו, בהם "פרילנד" הקצר והמצוין ו"לרדת מהעץ", ניכר טון בוגר יותר לצד הילדותיות התמידית של גיבוריו. כעת, 6 שנים לאחר סרטו האחרון, חוזר הבמאי בסרט חדש שמהווה סוג של סיכום קריירה עד כה ולגיבור (אותו הוא מגלם) יש קווים מקבילים רבים לביוגרפיה של בנטביץ' עצמו. עלילת הסרט עוקבת אחר צורי שוסטק, במאי קולנוע שסרטו החדש "קצפת ודובדבנים", עליו עבד שנים רבות, מגיע סוף סוף לאקרנים. אך למרבה אכזבתו, הקרנות הסרט בסוף השבוע הראשון מקרטעות, חלק מהקהל יוצא באמצע, הביקורות פושרות, מודעות החוצות בהן השקיע כסף רב עומדות להתחלף בכל רגע, ומנהלי בתי הקולנוע רוצים להעבירו במהירות לאולם קטן יותר.שוסטק מרגיש ברע ומפנה את עצמו לבית החולים. משם הוא מחליט לצאת למסע לילי במטרה להציל את הסרט מאובדן אל מועדון הסרטים שאיש לא זוכר.הסרט הוא פרויקט החיים שלו. מבחינתו זוהי יצירת מופת לא מובנת. אם הוא ישקע אל האבדון, כך גם הבמאי שמרגיש שאינו מתאים עוד לעידן המודרני. אל המסע הוא לוקח נהג מונית (הבמאי דובר קוסאשווילי, "חתונה מאוחרת", בתפקיד משעשע במיוחד) כשבכל תחנה בהם הם עוצרים הוא מבטיח שישלם לו בפעם הבאה. במסע הוא פוגש חברים מהעבר - את מפיק הסרט שכבר עבר הלאה, חבר ילדות מבוגר שחי את חיי הבוהמה והמסיבות בתל אביב ואשת רשתות חברתיות צעירה (הבמאית הדס בן ארויה) שמנסה לחבר את הבמאי האנלוגי לעולם הדיגיטלי. תוך כדי אנו חוזים גם בסיפור מסגרת בו הבמאי המוזנח, לבוש כעת במיטב מחצלותיו וצופה במטוס פרטי מפואר במסע הלילי בו אנו צופים (כלומר בסרט עצמו) בדרך להקרנת סרטו החדש בפסטיבל בינלאומי. אם התבלבלתם מהמטה-קולנועיות ומשחקי הסרט בתוך סרט, "קצפת ודובדבנים" עוד יסחף אתכם למקומות סוריאליסטיים בהרבה לקראת סופו כשהמציאות והדמיון יתערבבו לחלוטין.העובדה ש"קצפת ודובדבנים" יוצא זמן קצר לאחר סרטו של אלמודובר "כאב ותהילה", שעוסק גם הוא בבמאי מוערך בעבר שיוצא למסע בעברו ומנסה להציל את עצמו דרך הקולנוע, גררה השוואות בין השניים. אמנם סרטו של בנטביץ' פחות מרגש ונוגע מזה של הגאון הספרדי, אך הוא לחלוטין עומד בפני עצמו כיצירה שונה, משעשעת וייחודית בקולנוע הישראלי שמצליחה לשלב בין אהבתו לאמנות הקולנוע לתהיות קיומיות על החיים ועל המוות. הצילום של גיא רז, המעמיד את שוסטק בתקריב תוך שהוא מוציא מפוקוס פעמים רבות את הדמויות ברקע, מסייע רבות לאווירה הסהרורית של הסרט ולכניסה לתודעה המעורערת של הבמאי.אם בעלילת הסרט צורי שוסטק מוערך רק בקרב קהל המעריצים מהעבר בשל סרטיו המוקדמים ואינו מצליח לחדש ולהתאים את עצמו לרוח התקופה, בנטביץ' מוכיח בסרט זה כי הוא לגמרי בשיאו היצירתי, ולראייה גם עוטר על הסרט ב-11 מועמדויות לפרסי אופיר. כבונוס אנו גם זוכים לראות במאי קולנוע בתפקידים משניים מוצלחים וגם את כוכבי סרטיו המוקדמים - אלון אבוטבול וטינקרבל -חוזרים לאיחוד בתפקידי משנה.