אופליה ביקורת סרט

"המלט", אחת מהטרגדיות הידועות ביותר של וויליאם שייקספיר, מספרת את סיפורו של נסיך דנמרק, הידוע בעיקר בשל המונולוג שלו: "להיות או לא להיות, זאת השאלה", שהפך למייצג דילמה קיומית. כידוע, המלט הורג בשגגה את אביה של אופליה במחשבה מוטעית שזהו דודו, שהתחתן עם אמו של המלט לאחר מות המלך, אביו. המלט מגלה שדודו רצח את האב, והמחזה עוסק ביחסים הטעונים בין הבן, האם, והדוד, כשרוח האב הנרצח מרחפת ברקע ואף היא דמות חשובה במחזה. אהובתו של המלט במחזה, אופליה, זוכה לסוף מר, לאחר שהמלט זנח אותה, והיא מגלה שאביה נרצח על ידו. אופליה הפכה גם היא לאייקון תרבותי עם ייצוגים רבים בקולנוע ובאמנות. הסרט של קלייר מקארתי, המבוסס על רומן של ליסה קליין, מתייחס כבר בצילום הפתיחה שלו למעמדה של אופליה כאייקון תרבותי. הסרט נפתח בצילום דמותה של אופליה השוכבת עטוית פרחים בתוך נהר, כמו בציור הידוע של ג'ון אברט מיליי, הצייר הוויקטוריאני.בסרט אנו שומעים על רקע תמונת הפתיחה הזאת את קולה של אופליה האומרת לצופים: "אתם חושבים שאתם מכירים את הסיפור שלי. הוא הפך להיסטוריה, למיתוס. רבים סיפרו אותו. הגיע הזמן שאספר את הסיפור שלי בעצמי." אמירה זאת מייצגת את המוטו של הסרט, הדומה בכך ליצירות אמנות וספרות אחרות המבקשות לתת קול ועמדה אקטיבית לנשים המושתקות, הקורבנות, הפסיביות, שהגברים בחייהן שולטים בגורלן. לכן מסופר הסרט כולו מנקודת ראותה של אופליה, ואף חורג מעבר למחזהו של שייקספיר בזמן, במקום, ובהוספת דמויות נוספות שלא היו קימות במחזה המקורי. בדרך זו מנסה הסרט לתת לאופליה מקום שלא היה לה במחזה: אישה אקטיבית, שכפי שהיא אומרת במונולוג הפתיחה, הלכה בעקבות לבה, ועמדה על שלה. הסרט מציג את אופליה כילדה נחרצת, שוחרת ידע, שנונה ועקשנית, שהופכת לבת טיפוחיה של אמו של המלט. במקביל, בורא הסרט היסטוריה זוגית אלטרנטיבית בה אמו של המלט היא אישה זנוחה על ידי בעלה המלך, ולכן מתפתה לחיזוריו של אחיו של המלך, הנבל הראשי בסרט ובמחזה כאחד. המלט נראה כאן כמעט כמו צל חיוור של אופליה. הסרט אף הופך כמה מהסצנות המרכזיות בכיכובו של המלט על פניהן כך שאופליה מבצעת, יוזמת ונוכחת בצירי העלילה המרכזיים ומכוונת אותם.האם הסיפור מחדש הזה של הקלאסיקה אכן מציג העצמה נשית ונותן זווית חדשה לסיפור ידוע? במידה מסוימת הסרט אכן מרחיק לכת בהמצאה מחדש של אחד הטקסטים הקלאסיים ביותר בתרבות המערבית. הדמות של אופליה מקבלת כאן אופי בוטח ולא מתלבט, בניגוד להמלט, שכל מהותו היא התלבטות. הסרט מבצע מהלכים מעניינים כאשר הוא לוקח מוטיבים מהדרמה השייקספירית כמו הופעת רוחו של אביו של המלט ונותן להם דגש אחר. כמו כן, משחק הסרט עם מוטיב השיגעון, המרכזי מאד במחזה, וגם כאן הופך את היוצרות. הסרט מספר מחדש את שייקספיר ללא ציטוט ישיר של המחזה, אלא רומז ומשכתב סצנות ודיאלוגים מרכזיים. כך למשל במילות הפרידה המפורסמות של אביה של אופליה, לאחיה. זהו אולי אחד הטקסטים הידועים ביותר במחזה, שמשפטים ממנו הפכו למכתמים בשפה. הבחירה לספר את אותו התוכן בשפה "פשוטה" יותר לא עושה עמו חסד, במיוחד למי שמכיר את המקור. שינוי בולט נוסף הוא הקשר שיוצר הסרט בין חברו של המלט, שמשחק אותו שחקן שחור, לבין אופליה, קשר שלא היה קיים כלל במחזה. הסרט שואל גם ממחזות אחרים של שייקספיר כמו "רומיאו ויוליה" ו"הלילה השנים עשר" כדי לספר את סיפור האהבה בין המלט לאופליה.כל אלו מהווים תרגיל מעניין בהפיכת טקסט קלאסי למעין משל פמיניסטי על העצמה נשית, על הדרך בה נשים יכולות וצריכות לשלוט בגורלן, ועל הדרכים בהן החברה, בכל זמן ובכל מקום, מנסה להשאיר את האישה "במקומה". אבל נדמה שהדמות של אופליה סובלת ממעמסת האג'נדה שהיא אמורה לשאת על כתפיה. בכל הזדמנות ניתנים בפיה משפטי מפתח, המראים כמה היא מודעת ודעתנית וכמה תפיסתה את המציאות מתקדמת ונאורה לעומת החשיכה בה מנסים להשאיר אותה. כך הקשר שלה עם המלט, שאמור היה להיות לב הסיפור, אינו משכנע."אופליה" נותר לכן בגדר תרגיל בהיפוכים תרבותיים. הסרט מתוחכם בדרך בה הוא מציג הרמזים תרבותיים וספרותיים - מסיפורה המיתולוגי של דיאנה, אלת הצייד, שמקבל כאן פרשנות מעניינת, לסצנות שנראות לקוחות מסיפורי האחים גרים, וכלה בדרך בה מסתיים הסרט, שיש בה אמירה רחבה יותר על משמעותם של סיפורים והקשר שלהם לתפיסת מציאות. אבל החוויה הרגשית, שמספקת דמותה הטרגית מחד אך מלאת החיים, היופי, והפיוטיות של אופליה במחזה השייקספירי, אינה מתממשת בעיבוד הקולנועי השאפתני הזה. (הסרט זמין לצפייה בסלקום TV).