הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר כבר בן 70. כשמאחוריו קריירה ענפה וסרטים מצוינים כ"ליבי החסיר פעימה" ו"חלודה ועצם" הוא אינו עוצר וסרטו החדש "פריז, הרובע ה-13" מבוים בתנופה רבה ובדיוק המאפיין את יצירתו. הסרט, העוסק במילניאלס המחפשים את עצמם בעיר האורות, אינו בין סרטיו החשובים ביותר אולם הוא מספק חוויית צפייה מהנה ונבונה, גם בזכות העובדה שאודיאר נעזר בין היתר ביוצרת סלין שיאמה ("דיוקן של נערה עולה באש") כתסריטאית שותפה.הסרט משלב בין שני סיפורים רומנטיים המצטלבים ביניהם. אמלי (לוסי ז'אנג) מקבלת את קאמיל (מקיטה סמבה) כשותף בדירתה והאהבה פורחת ביניהם. נורה (נעמי מרלן הנפלאה שגם כיכבה ב"דיוקן של נערה עולה באש") מפתחת אובססיה לאמבר סוויט (ג'ני בת המדהימה) שעובדת בתעשיית המין. במהלך הסרט ייפגשו שלוש מארבע הדמויות הראשיות. יחסים יעלו על שרטון וכרגיל אצל אודיאר העלילה תזגזג בין רכות לאגרסיביות וכל הדמויות יאבדו את עצמן לדעת לפני שיתחילו במסען לגאולה.
פרסומת
אודיאר מצלם את סרטו בשחור-לבן וממקם את הסיפור ברובע ה-13 של פריז הכולל את צ'יינה-טאון המקומי. הרובע הוא ממש שחקן בסרט ואופיו החמקמק משרה על הסרט אווירת חלום מצד אחד וגם טוען את העלילה בסוריאליזם מצד שני. בראיונות עימו מבכה אודיאר על כך שפריז משנה את פניה והופכת ליותר ויותר מסחרית וחסרת ייחוד. הוא כמה לפריז של פעם. אין זה מקרי ששניים מגיבורי הסרט עוסקים בנדל"ן ודרכם מראה לנו אודיאר את השינוי שעוברת העיר- בשיפוצים, בבתים חדשים ואף בגיוון של האוכלוסייה המתגוררת בה (לא בכדי שניים מהגיבורים הם בחורה ממוצא אסייתי ובחור שחור).הדבר המעניין ביותר בסרט לטעמי הוא הדיון שמקיים אודיאר בדרכי ההתקשרות בין אנשים בימינו. גיבוריו מתקשרים בעיקר דרך מסכים - בין אם מדובר בטלפון החכם שלהם או במחשב. אמלי מכירה גברים דרך אפליקציית טינדר וחיפושה אחרי אהבה הופך לרצון במין מזדמן. נורה מוצאת את עצמה נמשכת לאשה המוכרת את גופה, הופכת ללקוחה של אותה אישה ואז רוצה לקחת את מערכת היחסים הזו צעד אחד קדימה.
אודיאר מציג אנשים שהפכו לקהי חושים מאחר והגירויים הטכנולוגים שסביבם כל כך זמינים. הם כמעט ולא מסוגלים לחוש אהבה ולנהוג ברומנטיות ואודיאר הוא רומנטיקן שכואב בסרטו את השינוי שעובר על המין האנושי במאה ה-21, שינוי שמעקר את הרגש ומחליף מציאות במציאות וירטואלית. סיפור הקשר בין נורה המהוססת לבין אמבר סוויט הוא גולת הכותרת של הסרט ומצדי הייתי מסתפק רק בו.כהרגלו מציג אודיאר את גיבוריו במערומיהם (תרתי משמע) ועם זאת לא מדובר בסרט נועז במיוחד או בוטה. לי הסרט הזכיר את הקומדיות הרומנטיות של וודי אלן בשיאו וגם לעיתים את גיבוריו של אריק רוהמר המלהגים את עצמם למוות. המוזיקה של המוזיקאי rone עוטפת את הצופה ונעה בין מצב רוח מהורהר לתקיפת כל החושים. השילוב בין פס הקול לשחור-לבן המונוכרומטי של הסרט לבין נופי הרובע ה-13 ובעיקר למשחקן הנפלא של הנשים, הופך את "פריז, הרובע ה-13" לחוויית צפייה מספקת ואף למעלה מכך. אודיאר ביים סרטים הרבה יותר חשובים, אך בהיותו יוצר קולנוע מרתק גם סרטו האחרון ראוי בהחלט.
עוד ניצחון לקולנוע הצרפתי בסרט נפלא ויוצא דופן בחשיפה שלו.לא סתם סיפורי אהבה,אלא הרבה רגש והתלבטויות.היותו שחור-לבן אינו גורע מאיכותו.הספוילר היחיד- יש בו סצינות מין רבות שרק משבחות את הסרט.סרט צרפתי,כבר אמרתי?למבוגרים ולמבוגרים בנפשם
