לחיות ביקורת סרט

אנחנו נוטים לקבל בהבנה או "לסלוח" לרימייקים/ריבוטים לסרטים שנראה שנועדו לחידושים – סרטי אקשן, סרטי פרנצ'ייז וכו'; עם זאת, דווקא חידושים לקלאסיקות מוכחות, "רציניות", אלו שעומדות בזכות עצמן גם כיום – אלו גורמים לנו להרים גבה. למה להתעסק עם מה שעבד כה טוב בפעם הראשונה? לכן מן הסתם לא תראו בקרוב חידוש ל"מועדון קרב" או "לה דולצ'ה ויטה". במובן הזה, "לחיות" (“Living”) - סרטו החדש של הבמאי הדרום-אפריקאי אוליבר הרמנוס, שמעבד את סרטו של אקירה קורסאווה מ-1952, "איקירו" על בסיס תסריט מאת הסופר הבריטי זוכה פרס הנובל קאוזו אישיגורו – נראה חריג ותמוה בנוף ההוליוודי, ועדיין, למעט מגרעות ספורות, זהו סרט מקסים ונחוץ."לחיות" מעביר את הסיפור האנושי הזה מיפן לבריטניה של שנות ה-50, ומר וואטאנאבי (טאקאשי שימורה) הופך למר וויליאמס (ביל ניי; "אהבה זה כל הסיפור", סדרת "שודדי הקאריביים"). וויליאמס, פעם חייל והיום עובד ציבורי מנומנם, הפך עם השנים לבורג קטן בבירוקרטיה הבריטית. הוא מגיע יום אחר יום במשך 30 שנה לאותו משרד מלא בהררי טפסים, חליפות שחורות ואנשים אפורים; בביתו הקודר, מחכים לו בנו (ברני פישוויק) וכלתו (פטסי פראן) המרוחקים. יום אחד, וויליאמס הוותיק – שמעולם לא לקח לעצמו שעת מנוחה אחת – יוצא לפתע הביתה מוקדם מהרגיל; הסיבה? אבחנה קריטית מצד רופאו האישי – הוא חולה בסרטן הקיבה, ונותרה לו חצי שנה לכל היותר להמשיך בחייו. מכאן, וויליאמס המבולבל והמתוסכל יוצא למסע למצוא משמעות עמוקה יותר לחייו, ובאמצעות אנשים שונים שהוא פוגש בדרכו החדשה – כדוגמת סופר הולל (טום בורק, "הפלא"), עובד צעיר ושאפתני (אלכס שארפ, "משפט השבעה משיקגו") ועובדת נמרצת לשעבר (איימי לו-ווד, "חינוך מיני) – הוא מנסה בפעם הראשונה "לחיות". בצעד לא שגרתי, אישיגורו משחזר לא מעט ממהלכי העלילה (ושואל אפילו שורות מילה במילה), שקורסאווה, שינובו השימוטו והידאו אוגוני הציגו בתסריטם ב-1952. גישה זו נראית לעיתים תמוהה – "תפקיד הרימייק הוא לחדש, נכון?", ישאל את עצמו ככל הנראה הסינפיל הממוצע, שכבר צפה בקלאסיקה היפנית. סרטו של קורסאווה עוסק בביקורת נגד בירוקרטיה מסואבת ותפיסה מעמדית רעילה, בעוד שסרטו של הרמאנוס נע לעבר ביקורת פחות נחרצת ופחות נראית לעין. עם זאת, מה שיוכל להיתפס כרגרסיה דווקא יכול להיראות כתנועה של הסיפור משורשים יפנים בלבד (אורך הסצנות, ערכי הכבוד היפניים ומנהגיהם) אל משהו יותר אוניברסלי, שיוכל לדבר לקהל רחב יותר, דווקא בתקופה בה מטרת החיים נבלעת ברוטינה אינסופית ובעבדות מודרנית.ראוי לציין שגם קורסאווה ועמיתיו לא המציאו את סיפורם יש מאין, והתבססו על ספרו הקלאסי של לב טולסטוי מהמאה ה-19, "מותו של איוואן איליץ'" – וכך שומרים אישיגורו והרמאנוס על המסורת המקורית של הסיפור, שמבליטה את הניסיון הפעוט של היחיד "לחיות" בתוך חברה מעמדית – מרוסיה הצארית ליפן הטראומטית לבריטניה לאחר הרס מלחמת העולם השנייה. ראוי לציין לשבח את הופעתו של ניי בתפקיד הראשי – הופעה שכבר סידרה לשחקן הוותיק מועמדיות לפרסי הבאפט"א והאוסקר. היכן שהופעתו המקורית של טאקאשי שימורה הצטיינה בחוסר החיוניות שבה, שנדמתה יותר למומיה, גוף מת ששבוי בכבלי החברה השמרנית, שהניצחונות הקטנים מעלים חיוך פעוט ותמוה על פרצופו – ניי מביא מידה גדולה יותר של רגש לתפקיד, אך רגש כבוי, חבוי. במילים אחרות, סרקסזם וחיוניות שחבויות מתחת לאפתיות וותרנות. הגיוני, איפוא, שניי מקבל כאן את הכינוי "זומבי". הציוות של ניי מול איימי לו ווד, שמפלרטטת בנאיביות ומפיחה רוח חיים חדשה בעובד המדוכא, מדגיש בצורה חזקה יותר את בדידותו של גיבורינו בעולמו האבוד.האם "לחיות" יגיע במרוצת השנים לאותו מעמד אייקוני אליו הגיע "איקירו"? כנראה שלא נזכה לראות אותו מככב ברשימת הגדולים של "סייט אנד סאונד", ועדיין – נדמה שאישיגורו והרמאנוס עמדו במטלה כה מאיימת בהצלחה יתרה: "לחיות" הוא סיפור קטן ואינטימי, שחולק כבוד לקודמו אך גם מתאים אותו לעידן קר ועם תודעה קצרה, שבו הרצון להתבלט נוכח עוד יותר.