היו ימים שבהם סרט עם תקציב דל, ולב גדול, הביא ללב המיינסטרים את תרבות השוליים של תחילת שנות האלפיים. חמושים במירוצי רחוב לא חוקיים ובלתי נשכחים, דומניק טורטו וחבורתו עיקמו פעם נוספת את גבולות המוסר של גיבור הוליוודי - שומר החוק והצדק בשנות ה-90 של קיאנו ריבס וטום קרוז - וכיוונו לשנות את התפיסה הפומבית סביב דמות הפושע. בהשפעת גורו מקסיקני בשם רפאל אסטבז, התסריטאי גארי סקוט תומפסון העניק לעולם את פילוסופיית המשפחה של דומיניק טורטו. בטרם נהפכה לפרודיה, מוטיב המשפחה גרם לנו להאמין ולהתאהב בפושע, הרואה את החוק כמשני למשפחה וכבוד, עד כדי כך שאנו תומכים בהחלטתו של בריאן (פול ווקר ז"ל בתור השוטר המפורסם) לשחרר את הפושע לחופשי.
למרות הדמיון ל״נקודת פריצה״, הקונספט עבד לתומפסון בדרך לא צפויה, עד כדי כך שסרט ההמשך המתבקש הוליד עוד סרט. אך אז ראה הבמאי והמפיק ג׳סטין לין את הפוטנציאל המסחרי בהפיכת סדרת המירוצים הצנועה לכדי סדרת בלוקבאסטר ענקית. משמעות הדבר הייתה עוד כוכבים, עוד פעלולים, ותחרות קופתית עם סדרות כמו "עולם היורה", היקום הקולנועי של ׳מארוול׳ ואפילו ׳מלחמת הכוכבים׳.
פרסומת
זה היה עניין של זמן עד שמסחטת הכסף תהרוס לחלוטין את ליבו של הסיפור ותקרוס תחת סיר הלחץ לייצר פעלולים חדשים או איום טרוריסטי עולמי. טוויסט הזוי לסדרה שלפני רגע עסקה במאבק נגד הקפיטליזם בברזיל. ההידרדרות שחוותה הסדרה מהסרט השביעי הפכה את דום וחבורתו ממשעשעת למביכה ומיושנת. לטעם רבים, שיאה של ההידרדרות הגיע בחלק התשיעי וספציפית סצנת המכונית בחלל (אמרנו כבר על התחרות מול ׳מלחמת הכוכבים׳). התשובה של דיזל (שגם מפיק את הפרנצ'ייז) ו׳יוניברסל׳ לכך היא לסיים את הסדרה עם שני פרקים אחרונים.בשילוב עלילות חצוף של הסרט החמישי והשביעי בסדרה, משפחת טורטו עומדת כעת מול דנטה, בנו העשיר של רייס (נבל הסרט החמישי), שמבקש לנקום את מות אביו. הנבל התורן מפתה את רומן למשימה חשאית של הסוכנות (החברה שדמותו של קורט ראסל עובדת בה, ואל תדאגו גם הפעם אין לה שם) ברומא. הדבר מוביל את החבורה למסע חובק עולם שיכניס למיקס גם אויבים ישנים כמו סייפר המרושעת( שרליז ת׳רון שכל כך מתאימה לתפקיד), משפחת שואו (הלן מירן וג׳ייסון סטיית'אם), והאח המרושע של דום - ג׳ייקוב (ג׳ון סינה).
הציפייה הייתה דווקא לראות את מי יעמיד דיזל מאחורי הגה הבימוי והתשובה – לואי לטרייה.
הבחור שעומד מאחורי הכישלון הקופתי הגדול ביותר של ׳מארוול׳- "הענק הירוק" - כמו גם "המשלח" הבינוני עם ג׳ייסון סיית׳טאם ו"גרימסבי" הנוראי. בקיצור, דיזל לא מחפש להתעלות על הצבעוניות של פ. גארי גריי, האפלוליות של ג׳יימס וואן או האדרנלין של ג׳סטין לין, הוא מחפש בובת סטודיו שתעשה כרצונו. אכן, האגו של הכוכב מביא למפלתו. החלק העשירי של הסדרה סובל מחוסר טביעת אצבע של במאי אקשן כישרוני, ולכן אפילו ג׳ייסון מומואה לא מצליח להפוך את סצנות המירוצים ליותר ממעייפות. ייאמר לזכותו של הבמאי שהוא כן מנסה ליצוק מעט ריאליזם בסדרה שמזמן שינתה את חוקי כוח הכבידה. אך סצנות האקשן שלו רחוקות שנות אור ממרדף הטנק או סצנת הכספת (אותה הוא מנסה לשחזר).
מי שכן עדיין מעוררים בנו חיוך אלו הדמויות האהובות ואנסמבל השחקנים המעולה שמגלם אותם. בין אם אלו הרשעים, מישל רודריגז השרירית, הראפר טייריס גיבסון שנהדר כהרגלו, וג׳ון סינה שגונב את ההצגה. כמובן שכל אלו יקבלו זמן מסך מועט ועלילת הסרט העשירי תתמקד בדמותו של דום טורטו, שכבר רחוקה מלרגש, ומסעותיו עם טס, הדמות המיותרת של ברי לארסון. טורטו, ששימש כמודל לחיקוי עבור החלום האמריקאי במשך שנים, הפך סופית בסרט הזה מדמות אהובה לקריקטורה של עצמה. אם זו הדרך של דיזל לסיים עם "מהיר ועצבני", חבל שלא סיים את הסדרה עם השיר ""See You Again בסרט השביעי.