סרטו של נעם קפלן ("מנפאואר") עוסק בנושא הטעון של ה"סכסוך" שמלווה אותנו מקום המדינה בדרך ייחודית. במרכזו ד"ר נורית בלוך (ריימונד אמסלם, "שבע ברכות") מומחית לעתידנות שפיתחה אלגוריתם שחוזה פיגועי טרור לפני שהם קורים. "דו"ח מיוחד" במזרח התיכון? לא בדיוק. הסרט פותח בשחזור הרצח של שר החלל והתיירות במלון ירושלמי על ידי יאפה (סמר קופטי), צעירה פלסטינית. את הרצח הזה לא הצליחה נורית לחזות והסרט מתמקד במפגש הטעון בין שתי הנשים: היהודייה והפלסטינית, המבוגרת והצעירה, בעלת הכוח והנתונה תחת חסותה. במפגש הזה יצוצו כל הסוגיות המטרידות ויתגלו אמיתות ששתי הנשים מסתירות, אפילו מעצמן.המפגש הזה מתרחש על רקע שליחת חללית ישראלית ששמה "התקווה" לירח. התקווה הזאת של כיבוש החלל, בנוסף לכיבוש האדמה, היא במרכז הסרט. כולם עוקבים בעיניים כלות אחרי החללית בסצנות שמזכירות את האסון שבו נהרג אילן רמון. האם יש תקווה להמשך? במה אנחנו תולים את התקווה שלנו במקום המסוכסך שבו אנו חיים?
פרסומת
הסרט מציג עמדה נשית מאוד, למרות שזוהי יצירה של במאי. גברים כמעט אינם קיימים ביקום שמציג הסרט. הדוגמה הבולטת ביותר היא בעלה של נורית, חוקר חרקים שעסוק כל הזמן בבקיעה של הצרעות שלו (יוסי מרשק, "גרגירי חול"). הצופים רק שומעים את קולו. דמותו לא נראית ולו פעם אחת במהלך הסרט. הוא הנוכח-הנעדר שמדבר עם אשתו אבל לא ממש קיים שם בשבילה.האירוניה במצבם של נורית ובעלה מתבררת במהלך הסרט. הוא עסוק ברביית חרקים, אך אשתו אינה מצליחה "להחזיק" היריון. היא פונה לעזרת פונדקאית ומקבלת תשובה ממאור (דר זוזובסקי, "קורדרוי"), אישה צעירה ונלהבת מאוד, שמדברת על ה"מתנה" שהיא מוכנה לתת לנורית ללא כל תשלום. זוהי עוד אחת משורת מצבים אירוניים שהסרט עוסק בהם, אך נדמה שציר העלילה הזה פחות מפותח מהיחסים בין נורית ליאפה, המחבלת הצעירה שמציבה בפניה אתגרים הנוגעים לעצם תפיסתה את עצמה כאישה וכאמא פוטנציאלית.
החלקים המשכנעים בסרט מתרחשים בדו-שיח בין חוקרת העתיד לבין הבחורה הצעירה שביצעה מעשה לא מובן. יאפה היא אישה צעירה ודעתנית. סטודנטית למשפטים וספרות ערבית שמתעמתת עם נורית על כל משפט וכל מילה שיוצאת מפיה. היא לא נראית מפוחדת מהמצב שנקלעה אליו ומתעקשת שרצח שר החלל והתיירות הוא ה"מתנה" שלה למאבק הפלסטיני, הדהוד אירוני של ה"מתנה" שהפונדקאית רוצה לתת לנורית. סמר קופטי נהדרת בתפקיד וריימונד אמסלם מרגשת כתמיד בתפקיד אישה המסובכת עם עצמה ולא בדיוק בטוחה מה רצונה.הסרט מספק כמה אמירות, שבוודאי לא יחליקו בגרונם של כמה צופים, על משמעות הכיבוש הישראלי. כך למשל האמירה שהכיבוש נמצא בשפה, בדם, באוויר ובאוכל. שאין דרך לברוח ממנו אלא על ידי מוות או מאבק. יאפה לועגת לשמות הישראליים שכולם של עצים ופרחים, אבל לטענתה, לילדה שקראו על שם עץ, לא תזהה אותו גם אם תשב תחתיו. הסרט מלא בשמות גברים שהם שמות של עצים. זה מגיע לשיאו כאשר האסטרונאוטים על החללית הם דקל תמוז ותומר בר אילן והמהנדס הוא ברוש הלוי. כל העציות הגברית הזאת לא בדיוק מגיעה לגבהים אליהם כיוונה.גם אם הוא חוטא לעתים קרובות במטפורות מפורשות מדי, כמו החללית "תקווה" (שהוא גם שמה של אמה של נורית) והווייז שאומר לנורית "לפנות ימינה אל העתיד", מצליח הסרט לחתור תחת האמירות חוצבות הלהבות משני הצדדים. הגילוי בסוף הסרט לגבי המניע לרצח השר רומז שאולי מתחת לכל האמירות הלאומיות מתחבא משהו אחר. בסוף הסרט אומר קולו של הבעל שכאשר אומרים לו בוויז לפנות ימינה, הוא פונה שמאלה. קריצה של הבמאי, שמצטרפת לרגעים אירוניים אחרים בסרט שחושפים את המצב האבסורדי של ההווה\העתיד שלנו במקום הזה. ההחלטה בסוף הסרט "לא לחשוב על העתיד" היא אולי הכרה בכך שאין לדעת לאן נגיע.
"לאן נגיע?"
העתיד (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות