בישראל טרום ה-7.10, הקיבוץ סימן עבור הקולנוע הישראלי מפלט מהעיר הסואנת, שמש משתקפת בבריכה, חדר אוכל מיושן, התבגרות חלוצית ואידיאולוגיה ציונית שנשכחה מהעולם. "כיסופים", סרט הביכורים של קרן נחמד - שמבוסס על סיפורים ששמעה מאביה, בעברו חבר גרעין הנח"ל בקיבוץ – נפתח בדיוק בדימוי שכזה: 7 חברים צעירים יושבים ומשתזפים על שפת הבריכה. מרענן לראות דימוי כזה פסטורלי ונאיבי, בייחוד לנוכח המציאות וגורלו האכזר של הקיבוץ מאז אותה 'שבת שחורה', אך נחמד אינה מצליחה (למרות שנדמה כי היא מנסה) להתרומם מעבר לאותה הקלישאה או להציע משהו חדש למיתולוגיה המקומית של דימויים קולנועיים, מה שהופך את "כיסופים" בעיקר לפספוס גדול."כיסופים" עוסק באותם שבעה חברי גרעין הנח"ל בקיבוץ כיסופים המוצגים לנו בפתיחה: אלי הנערצת (סוול אריאל אור, "מלכת היופי של ירושלים"), רון (עפר גרינברג) ויואב (יהונתן וילוז'ני), אודי לוחם השלום (אדם גבאי, "הנערים"), מיכאלה החופשיה (מילי עשת, "סובייצקה"), הילה ה'טומבוי' (ליר כץ, "המפקדת") ושושן קל הדעת (ארז עובד). השנה היא 1977, והימים הם ימי טרום הסכם השלום עם מצרים, כשהחשש ממלחמה נוספת עדיין באוויר. השבעה מנסים לג'נגל בין חיי האהבה שלהם, פצעי מלחמת יום כיפור שעדיין צצים, קבוצת מתנדבות גרמניות שמגיעה ומשנה את יחסי הכוחות בין הבנים והבנות והעתיד הפחות ורוד שמחכה להם בחוץ.
פרסומת
קשה לתאר באמת במה עוסק "כיסופים", ואכן - רגעיו הטובים ביותר של סרטה של נחמד הם היכן שהיצירה מנסה להיות "סרט אווירה", שנע בין השקיעה על השדה החרוש לבין חברי הגרעין עוסקים במשימות היומיומיות שלהם ותוהים על העולם. הסדקים בסרט מתחילים לצוץ כשה"עלילה" שבה: משולש אהבים שהופך מהר מדי לרומן בשניים, תהיות פוליטיות שצצות ונעלמות באותו המהירות שהגיעו ("הדרך היחידה היא שלום", אומרת דמותו של אודי בשלב מסוים, וזה מספיק בעיני הסרט כדי להפוך אותו ל-"היפי"), עיסוק רפה מאוד בפוסט-טראומה והחיים שאחרי הצבא והחיים שלצד השכנים הערבים בעזה.במקום לבחור בכיוון אחד ברור, או בתמה מרכזית שתלווה את כל הסרט, נחמד – והתסריטאים לצידה, יהונתן בר-אילן והדר ארצי – מקבצים קצוות רבות של סיפורים לא פתורים לכדי דבר רופף שמזכיר עלילה, אך בפועל לא מוביל לפואנטה כלשהי. נאמנותה לסיפורי אביה מהתקופה ניכרת, לצד חיבתה לאווירה ולתקופה שפסה מהעולם ולא תחזור, אבל נחמד מתקשה לקבץ את כל זה לתוך דבר מה קולנועי.
צוות השחקנים עושה את המיטב עם מה שניתן לו – עם מילי עשת ואדם גבאי (שזוכה לסצנת התפרקות מנטלית שמשוחקת לעילא) שמצטיינים במיוחד – אך הסרט לא יודע בדיוק איך לטפל באנסמבל שניתן לו, וכך לא מעט שחקנים מצוינים מרודדים לדמויות סטריאוטיפיות ושטחיות, דוגמת ליר כץ, שנדחקת שוב למשבצת "הלסבית המרדנית" (למרות שהיא עושה את המיטב עם הסצנות הניתנות לה), עפר גרינברג ויהונתן וילוז'ני, שמציגים דימוי לוחמים אחר ומעניין (רון העדין ואך האלים אל מול יואב המאצ'ואיסט אך הפציפיסט) אבל בפועל מרודדים לאותה הדמות בשם אחר ואלי, שעל גבה יושבת מרבית העלילה, אך מוגדרת בסופו של יום רק כ"בתולה ביישנית" או "בחורה יפה". תוסיפו לכך את הדיאלוג על גבול "גאליס" שמושם בפיהם וההרגשה הסופית היא שמדובר בקאסט מבוזבז למדי.בכל זאת, ראוי לציין לחיוב את הצילום היצירתי של רם שוויקי ("סרוגים", "קירות") – שמנסה לחזור לא פעם לדימוי הפסטורלי, האנטי-אורבני של הקיבוץ עם צבעיו הכהים והרכים, אך התחושה היא שגם הוא בפועל נאלץ ליצור עוד Shot-Reverse Shot ועוד שוט בנאלי של דיאלוג, מוחזק על ידי עריכה פשטנית ותסריט לא מהודק – והפוטנציאל שהיה נעלם מבלי לשוב.אין ספק ש"כיסופים" הוא יצירה מעניינת, לבטח בהיותו קפסולת זמן כפולה – בנושא שבו הוא עוסק ובמציאות הפסטורלית לפני ה-7 באוקטובר שבה הוא צולם אל מול הכאוס שמתחולל כיום - אבל נראה, למרות שהוא מנסה, שאין לו הרבה להציע מעבר לקונטקסט ההיסטורי שלו, וחבל.
כיסופים (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות