רק לפני כשבועיים הלכה לעולמה ג'ינה רולנדס, המוזה התמידית של בעלה, הקולנוען העצמאי ג'ון קאסווטאס, שרקח יחד איתה כמה מהופעות המשחק הנשיות (ובכלל) הטובות ביותר. רולנדס וקאסווטאס הבינו שאותנטיות – בין אם שברירית או תוקפנית – היא המפתח לייצוג המציאותי ביותר של אישה בקולנוע, גם אם זו לא תמיד "נעימה" או "אסתטית". הבמאי עידן הובל ("מנתק המים") וכוכבתו שירי גדני ("מתים לרגע") מבינים בדיוק את הנקודה הזו ומתאימים אותה לאקלים הישראלי – וההבניות החברתיות שבאות עמו – בסרטו של הובל, "עשרה חודשים: נפלאות האילוזיה".מרב (גדני) ובעלה (תום חגי, "יוני 0") הם זוג תל אביבי בני 40+ – היא שחקנית עם אמה (עידית טפרסון) בתיאטרון, הוא צלם מקצועי – ולשניהם חלום: להביא ילד לעולם; אך חלומם, שנשען על הפריה חוץ גופית (IVF), רק הולך ומתרחק מהם עם כל ניסיון. בניסיון האחרון, נדמה שסוף סוף הגיע הרגע המיוחל, אך מרב מגלה במהרה שהמקרה מסובך יותר משחשבה – היא נכנסה להיריון מדומה. במקום להשלים עם גזרת הגורל שנפלה עליה, היא מחליטה להמשיך עם ה"היריון" עד הסוף, ולו רק בשביל התחושה המדומה, למורת רוחם המתגברת של כל סובביה.
פרסומת
"עשרה חודשים" נשען ברובו על דינמיקת משחק משולשת ומצויינת – בין גדני, טפרסון וחגי (יצויינו לחיוב אילנית בן יעקב ואלישבע וייל, שמופיעות כאן לתפקידים קטנים אך גונבות את ההצגה); עובדה זו בקלות הייתה יכולה להפוך את הסרט ל"תיאטרון מצולם" (ואכן הסרט שומר לא פעם על לוקיישן יחיד – דירת הזוג), אבל כישורי הבימוי והכתיבה של הובל – לצד הצילום היצירתי אך "חונק" של דוד סטרז'מייסטר – מניעים את "עשרה חודשים" מדרמה זוגית לכיוון דרמה פסיכולוגית עם מודעות עצמית ועד אפילו מותחן ברגעים מסוימים.התנועה בין הז'אנרים לא רק מותיר את הצופה מושקע רגשית ובמתח ממה שעתיד לקרות, אלא גם מקבילה להופעה המצוינת של גדני, שנעה מרגעי שבר אמוציונליים לשמחות קטנות ועד התמוטטויות נפשיות. כפי שגדני אף פעם לא מקצינה מדי את הופעתה לכיוון הגרוטסקי, כך היא גם אף פעם לא מאבדת את הצופה בהזדהות הרגשית שלו עם דמותה של מרב – גם אם החלטותיה לאורך הסרט ייראו הזויות או לא ברורות.
במובן הזה – למרות ש"עשרה חודשים" לא מצהיר במפורש שהוא "סרט פמיניסטי" או "פוליטי" – הוא אחד מהאפקטיביים שנראו כאן בזמן האחרון בשתי הבחינות. מרב נאבקת לשמור על תינוק שלא קיים ולו רק בשביל החוויה, אמה של מרב שבה לעמדה של אם דואגת, בייחוד מחשש ממה "שהשכנים יגידו" – והצופה נותר לשאול את עצמו כמה מכל מה שהוא רואה מול עיניו הוא רצונה האמיתי של הגיבורה או התפקיד המגדרי, או יותר מדויק, התפיסה החברתית אליה היא נולדה.לצד זאת, "עשרה חודשים" לא מאתגר רק את כללי התפקיד המגדרי שלפיהן נשים ישראליות חייבות לפעול, אלא מיישם זאת גם על הגבר הישראלי: כבעלה של מרב, תום חגי מגלם אדם שבה בעת מתרגש לקראת "מילוי תפקידו" כאב, אך גם מערער על כך שהוא הצד החזק בדינימיקה המשפחתית ומעז להראות פגיעות, לא פעם גם במחיר העמידה לצד אשתו. באופן זה, סרטו של הובל רחוק מלהאכיל את הצופה בכפית במסר או להציג לו דמויות מושלמות אל מול רעות, אך הוא גם לא חף מהצגת העול של התפקיד המגדרי והמציאות ישראלית-פטאלית, לא משנה אם מדובר בגבר רגיש או באם קשוחה."עשרה חודשים: נפלאות האילוזיה" מצליח היכן שסרטים ישראלים רבים אחרים נכשלים: הוא מצליח לקחת את מה שנחשב ללחם והחמאה של הקולנוע הישראלי – דרמה אינטימית – ולהפוך אותו למרענן, מרגש, מפתיע ובעיקר - חדש לחלוטין.
