ג'וקר: טירוף בשניים ביקורת סרט

הסרט "ג'וקר", שיצא לאקרנים בדיוק לפני 5 שנים, הפך לתופעה תרבותית של ממש. הבמאי טוד פיליפס (טרילוגיית "בדרך לחתונה עוצרים ב..."), שרצה ליצור סרט קומיקס ריאליסטי, מטריד וממוקד דמות בתקציב נמוך יחסית, חבר לחואקין פיניקס, ששאף מזה שנים לגלם דמות של נבל קומיקס אופן מעמיק ואותנטי ממה שהוצג בקולנוע עד כה.

התוצאה, המבוססת על דמות הנבל המוכר מסרטי באטמן, הושפעה עמוקות מסרטיו של סקורסזה "מלך הקומדיה" ו"נהג מונית" (כולל רוברט דה נירו בתפקיד משנה) והתעלתה על כל הציפיות. על אף שהייתה ברובה דרמה קודרת הצוללת לנפשה של גיבורה עם הבזקי אלימות מועטים, היא כבשה את הצופים בעולם עם הכנסות של מעל מיליארד דולר, שני פרסי אוסקר (לפיניקס ולפסקול) ואפילו הפכה לסרט הקומיקס הראשון שזוכה בפרס הגדול בפסטיבל קולנוע מרכזי – פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה.בהוליווד כמו בהוליווד, אולפני האחים וורנר שראו את החזר ההשקעה האדיר והמעריצים שהתחברו לדמותו הפגומה אך אנושית של ארתור פלק, דרשו סרט המשך. למרות שפיליפס תכנן את "ג'וקר" כסרט שעומד בפני עצמו ולא היה מעוניין בסיקוול, הוא השתכנע אך החליט שלא ליצור סרט המשך טיפוסי גדול ורועש יותר, אלא לחתור כנגד הציפיות של הקהל והאולפנים שנתנו לו יד חופשית בסרט אינטימי ומוזיקלי, דרמטי וכמעט מחוסר אקשן, שמפנה אצבע מאשימה כלפי הצופה חובב הדם והאלימות ומותיר אותו לא מסופק באופן מכוון. עלילת הסרט ממשיכה (כמעט, אם מתעלמים מסצנת הבריחה מבית החולים בסיום הסרט הקודם שלא מוסברת) מהיכן שקודמו הסתיים. ארתור פלק מאושפז בארקהם וממתין למשפט על הרציחות שביצע בסרט הקודם. בסדנת שירה הוא פוגש בלי (ליידי גאגא), מאושפזת במקום שמעריצה את הג'וקר ומרגיש שמצא סוף סוף נפש תאומה שמבינה אותו. במקביל הוא נפגש עם עורכת דינו (קתרין קינר, "בתול בן 40") שמכינה אותו למשפט, ורוצה שהוא יציג את הצד האנושי שבו ולא את דמות הג'וקר שיצר. חלקו השני של הסרט מתרחש ברובו בין כתלי המשפט ובו ארתור נאבק בין זהויותיו השונות, בין ההכרה בחומרת מעשיו ובין השואו שהציבור רוצה לראות במשפט התקשורתי והסנסציוני.כן, על פני 138 דקות זוהי כל העלילה. אין קטעי אקשן מסעירים, הג'וקר לא יהרוג ולו אדם אחד, למעשה ראוי היה יותר לקרוא לסרט ארתור, כי הוא זה שעומד במרכזו בעוד הג'וקר מבליח למספר רגעים. לכך מצטרפים נאמברים מוזיקליים לא מעטים שהופכים את הסרט למעין מיוזיקל, רבים מהם מבוססים על שירים נושנים משנות ה-50-60 שמילותיהם וסגנונם מציבים את ארתור כדמות מחוץ לזמן, כזו שאף פעם לא שייכת למרחב שבו היא נמצאת. בכל פעם שנדמה והסרט יילך לכיוון מסוים, או שהוא נבנה לקראת קונבנציה מוכרת, הוא שומט את השטיח מתחת לציפיות של הצופים אבל לא באמצעות טוויסטים מפתיעים, אלא באמצעות חתירה נגד המצופה מסרט המשך עתיר תקציב המבוסס על דמות קומיקס. פיליפס יודע שהקהל מצפה לדם, אש ותמרות עשן - כיאות לסרט המשך לדמותו של הג'וקר כפי שלמדנו להכיר, לאהוב ולחשוש מפניו באדפטציות קודמות ונהדרות (בהן של ג'ק ניקולסון ב"באטמן" והית לדג'ר, שזכה באוסקר על תפקידו ב"האביר האפל", לפני מותו הטרגי). במקום זאת הוא מציב מראה בפני הצופים בדמותה של לי, הלא היא הארלי קווין, עוד טיפוס שהוצג בסרטי קומיקס קודמים כמסוכן וחובב אלימות וכאוס. לי כלל לא מעוניינת להכיר את ארתור. היא התאהבה בג'וקר בשל האלימות שהפגין ותחושת הסכנה הגלומה בו. היא גרופית שמעוניינת בעטיפה ולא באדם האמיתי, בשובל הגופות שהג'וקר מותיר אחריו ולא באישיות הפגומה והמסוכסכת של ארתור.דמותה של לי משקפת את האופן שבו פיליפס רואה את הקהל שבא לצפות בדמותו של הג'וקר, אך הוא לא נמצא כאן כדי לספק את הסחורה שהם רצו. הוא רוצה שיכירו בנפגעי האלימות של הג'וקר ובנסיבות החיים שהובילו את ארתור ללבוש דמות פנטסטית שכזו ולבצע מעשים מחרידים כאלה. הוא לא מעוניין שיעודדו אותו או יהנו מהשואו שהג'וקר מספק. פיניקס, מגדולי השחקנים בני דורו, בעוד הופעה נהדרת מצליח לצלול לעומק הדמות וליצור אדם שקשה להזדהות עמו או להבין אותו, אך אדם שלם ואמיתי ולא פלקט קומיקס מצועצע.הבעיה היא שהרצון ליצור סרט שחותר תחת הז'אנר והציפיות הופך את הסרט בחלקים גדולים ללא מעניין מספיק. הנאמברים המוזיקליים לא כוללים שירים מקוריים, לא מבוצעים באופן סוחף ואינם משתלבים באופן אינהרנטי כחלק מהסרט, ורק חלקים מהם עובדים ונדרשים לקידום העלילה ולהבנת הדמות. סצנות המשפט וסצנות הכלא חוזרות על עצמן ובעוד חלקן טובות, את חלקן האחר נדמה שראינו בסרטים טובים יותר וכך התוצאה לא אחידה ברמתה. למרות כל זאת, "ג'וקר: טירוף בשניים" מספיק מעניין במסריו, ברמת הביצוע שלו ובהתעקשותו לחתור נגד הז'אנר שהוא שווה צפייה על המסך הגדול, גם אם כזו שתהווה אכזבה או תעורר תימהון בקרב צופים רבים.