דבי הייתה פה ביקורת סרט

״דבי הייתה פה״ מצטרף לשורה קצרה למדי של סרטים ישראליים שחותרים מעבר לנורמות של ההסרטה העלילתית המקובלת, וצולח על אף הניסיוניות שלו. מדובר בסרטה השלישי של היוצרת דנה גולדברג ("אליס", "מות המשוררת"), שמבחינה סגנונית משלב את הז׳אנרים מוקומנטרי ופאונד פוטג׳ (Found footage). העלילה עוקבת אחרי מיכל, סטודנטית לקולנוע שמתנדבת לעזור למרצה שלה להפיק סרט על דבי, בת זוגה, הנמצאת במחלקה סגורה. מתוך הסיטואציה הזו נוצר קונפליקט מרתק, שבו מיכל נאבקת אל מול הסתירות בדבריה של דבי, המובילות אותה למרדף אחר האמת.מהרגעים הראשונים של הסרט התסריט מציג לנו את הסתירות האלו, מבלי לומר זאת במפורש. גולדברג סומכת על חכמת הצופה כדי להבחין בבעייתיות של המתרחש על המסך, ובכך מכניסה את הצופה עוד יותר לתוך נקודת מבטה של מיכל. תהליך האמפתיה שנוצר מתעצם גם באמצעות השיטות הקולנועיות. בעוד שהסרט מרבה להשתמש בצילומים מתוך נקודת מבטה של מיכל, למעשה מיכל עצמה לעיתים רחוקות נמצאת פיזית בתוך הפריים, אלא פועלת כמציצנית לעבר חייה של דבי. ניתן למצוא באפיון הזה משמעות כפולה – בהינתן שהסרט מכריח אותך כצופה להתעמת עם המעשים של מיכל. באמצעות השימוש בז׳אנר המוקומנטרי (דמוי תיעודי), הסרט מטשטש את הגבול בין המתוסרט לאותנטי. באותו הצילום, ניתן להבחין גם בשחקניות, כשהן ״בתוך הדמות״, וגם באנשים רגילים. אלו דברים שגולדברג אינה מתכחשת אליהם, כשהיא מציינת את היות הסרט מיוצר חלקית בתנאי גרילה. מבחינת הגדרת הסרט כמוקומנטרי, יש לציין כי זוהי לא קומדיה בנוסח ״בוראט״ – אלא יצירה דרמטית, עד כדי שהיא נטולת כל הומור.למרות שהדרמה ב״דבי הייתה פה״ מאוד כבדה, הריאליזם בסיפור מקרקע את הסרט ומרחיק אותו ממלודרמה מעיקה. ז׳אנר הפאונד פוטג׳ (הקלטות כמו ריאליסטיות שנעשות ע"י אחת הדמויות) בא לידי ביטוי באמצעות מבנה הסרט עצמו – שלא עובד בהכרח כמו סרט דוקומנטרי פיקטיבי, אלא כאוסף של הסרטות. לא פעם ולא פעמיים הסרט מכיל צילומים שבוודאי לא היו נכנסים לתוך סרט דוקומנטרי מסורתי, בהם הדמויות מצהירות שקטעים אלו לא ייכנסו לסרט. כל המאפיינים האלו מעצימים את הריאליזם בסרט, והופכים את חווית הצפייה לעשירה וכזו ששואבת את הצופה לתוך העלילה. הריאליזם כאן לא היה מתאפשר ללא השחקניות, כשהשלישייה הראשית מחזיקה את הסרט - חווה לוי רוזלסקי (מיכל, יוצרת הסרט בתוך הסרט), כרמית מסילתי (דבי) ואיילת מרגלית (ריבה, בת זוגה של דבי והמרצה של מיכל). שלוש השחקניות מתמסרות לתפקידן, ויש ביניהן כימיה נהדרת. ההתמסרות שלהן עד כדי כך עמוקה, עד כי הגבול בין השחקנית לדמות נהיה מטושטש לגמרי. בנוסף, הכימיה ביניהן קריטית על מנת שהסרט יהיה אפקטיבי. היחסים בין שלושתן מהווים את מרכז העלילה, והשחקניות סוחבות את המשקל הזה בקלות. ההתמסרות הזו ניכרת גם אצל דמויות המשנה, ומצב זה מעיד על הבימוי המבריק של דנה גולדברג ויכולתה לעבוד עם שחקנים. שיא היכולת הזו בא לידי ביטוי בסרט עם דמות של ילדה בת 8 אותה מגלמת הילה קפלן.מאפיין נוסף התורם לריאליזם ב״דבי הייתה פה״ הוא שיטת הצילום. הבחירה להשתמש במצלמות שאינן קולנועיות אמנם חסכונית בסרט דל תקציב, אך תורמת למציאותיות בכך שהתמונה ״מחוספסת״ יותר מסרטים מסחריים. נעשה בסרט שימוש במצלמות גוף, סמארטפונים ועוד – שיוצרים תמונה חדה במיוחד, נטולת עומק שדה קולנועי, כאילו יכולת בעצמך לצלם אותה.הבחירה הקולנועית של גולדברג ליצור סרט כה ניסיוני מובילה תוצר דווקא נגיש לקהל רחב. משך הסרט אינו ארוך מדי, והעריכה יוצרת רצף עלילתי הגיוני מלא בתפניות ופיתולים המעוררים עניין מתמשך. הצילומים עצמם נמשכים יותר לעומת קולנוע ״רגיל״, אך הימשכותם היא לרוב לא מעבר לנדרש. זוהי למעשה החולשה העיקרית של ״דבי הייתה פה״ – ישנן במהלך הסרט כמה וכמה סצנות (במיוחד בשתי המערכות הראשונות) שהיו ארוכות למדי, בעוד שהן חוזרות על אותו המידע. זה לא הורס את חווית הצפייה, אך הופך חלקים מתחילת הסרט להיות מיותרים. עם זאת, הצפייה בסרט במלואו מותירה חוויה מספקת ביותר, ומקורית למדי. גולדברג מוכיחה כי יש דרך אחרת ליצירת דרמה, וכי יש עוד אפשרויות רבות בפתח לקולנוענים וקולנועניות בארץ ליצור סרטים ששוברים את המוסכמות, תוך הישארותם נגישים לקהל.

עד שתחזור Wait For Me חדש 2025

בירד Bird חדש 2025

בוב טרבינו עשה לך לייק Bob Trevino Likes It חדש 2025

השמפניה של גברת קליקו Widow Clicquot חדש 2025

דרכים מצטלבות Crossing 2025

דבי הייתה פה Debbie Was Here 2025

מריה Maria 2025

חלב The Milky Way 2025

זרע התאנה הקדושה The Seed of the Sacred Fig 2025

געגוע Longing 2024 2025