פאטי אקין הפך לאחד הבמאים האוהבים עלי עם סרטו האמיץ והבלתי מתפשר, "עם הראש בקיר". סרטו החדש "לחצות את הגשר" הוקרן בפסטיבל קאן האחרון מחוץ למסגרת התחרותית. הפעם מדובר בסרט תיעודי מוסיקלי שהוא בעצם דיוקן מרגש מלא אהבה לעיר איסטנבול. הוא עושה זאת בעזרת המוסיקה הטורקית הקלאסית והעכשווית. בלי לראיין פוליטיקאים ואנשי דת הוא מצליח בעזרת המוסיקאים בלבד ויצירותיהם להעלות מעל לפני השטח את הקונפליקטים החברתיים, הדתיים והפוליטיים שהעיר הזו מתמודדת איתם. תמונת מצב מאופקת ולא כל כך רומנטית שמלווה במוסיקה סוחפת ומרגשת.קל יהיה להגדיר את "לחצות את הגשר" חגיגה קולנועית של מוסיקה, צבעים וחום אנושי. אבל מדובר בסרט הרבה יותר מורכב מעוד סרט פולקלוריסטי שהעניין המרכזי שלו זה לגרום לבורגנים חובבי מוסיקה אתנית להכניס מצלצלים לכיסם של המפיקים. יש סיכוי שאותו קהל שנהר לבתי הקולנוע לצפות ב"בואנה ויסטה סוציאל קלאב" ינהר לבתי הקולנוע לראות את "לחצות את הגשר" והחוויה שהם יעברו תהיה מופלאה וקסומה. אך לעומת סרטו הנודע של ונדרס המתרפק באופן רומנטי על המוסיקאים המקשישים והמקסימים מקובה, המטרה של אקין הרבה יותר מורכבת.
פרסומת
במסע משותף של אקין עם המוסיקאי הגרמני אלכסנדר האקה, נחשפים השניים למגוון רחב של סגנונות מוסיקליים. כאלו שצמחו בטורקיה, כגון הערבסקות הקלאסיות והמוסיקה הסופית, וכאלו שהגיעו מהמערב והשפיעו על מוסיקאים תורכיים כמו רוק, ג'ז והיפ-הופ ועד טכנו והאוס. בסרט של אקין איסטנבול עצמה היא ההשפעה המרכזית על המוסיקה של היוצרים הצעירים והמבוגרים כאחד. איסטנבול שמוצגת דרך המוסיקה היא עיר עמוסת סתירות שמנהלת חיים מערביים מהירים לצד חיים מיושנים ואיטיים. זנות, סמים וסקס לצד דת ואמונה. רצון עז להיות שייכים לעולם המערבי המפתה לעומת הצורך לשמור על אינדיבידואליות ואמונה.איסטנבול היא כור היתוך בלתי ניתן לעצירה והמוסיקה היא המייצגת המושלמת לאותו תמהיל ייחודי. ולכן אפשר למצוא שפע של אמנים ומוסיקאים מכול קצוות הקשת: סאזן אקסו הדיווה הגדולה של המוסיקה הטורקית בעשורים האחרונים ומי שמכונה "הקול של איסטנבול". הזמרת הכורדית, איינור, המייצגת את המיעוט שנאסר עליו להפיץ את שפתו ועכשיו הוסרו ההגבלות ולכן היא יכולה לחזור לשיר. אוראן גנג'בי, המכונה ה"אלביס" של המוסיקה הערבסקית וגיבורם של נהגי המוניות. מוזאיין סנאר בת ה-86, זמרת אוריינטלית קלאסית שנדחקה לשוליים ע"י התרבות המערבית שהשתלטה על תורכיה.
לצד הותיקים שעושים בעיקר מוסיקה תורכית קלאסית תוכלו למצוא יוצרים צעירים המושפעים ממוסיקה ורעיונות מערביים לחלוטין ביניהם: סיאסיאבנד - חבורה של אנדר-דוגס שאוהבים מוסיקת רחוב ומושפעים מרוק- ג'אז ושירי מחאה סטייל בוב דילן בימים טובים יותר. באבה זולה, להקה ניאו-פסיכודלית. אוריינט אקספרסיון המייצרת מוסיקת לאונג' המושפעת מגווניה הרב-תרבותיים של העיר. דומאן, להקת רוק כבד ופאנק המבצעת שירים בתורכית. הלהקה אקספרימנטאלית, רפליקאס. היה-הופ מיוצג על ידי סאזה איסטנבול סטייל ברייקרס שהם צעירים חובבי ברייקדאנס והדרוויש הדיגיטלי – מרקאן דדה המוזמן לנגן במועדונים בכול העולם.אחרי מפגש כול כך אינטנסיבי של תשעים דקות עם כול כך הרבה יוצרים, כול כך הרבה מוסיקה, וכול כך הרבה רעיונות ולבטים פוליטיים וחברתיים השאלה היחידה שנשאלת היא האם האומנות יכולה לגבור על הזרמים האפלים והפחות משוחררים שהולכים ומתעצמים בתורכיה. על השאלה הזו לא עונים בסרט אבל התחושה שהצופה יוצא ממנה מאולם הקולנוע שיש סיכוי.
חגיגה מוסיקלית הנותנת תמונה מהימנה על צליליה של איסטנבול. צילום דינמי ועריכה מקורית. לעתים נראה כי היריעה רחבה מידי ומורכבת אך כך כנראה נראית העיר -מעוז מיסתורי ולא מוגדר.