מוזיאון תל אביב היה צריך להיות אולם קולנוע שיספק את מיטב היצירה הבין-לאומית האיכותית העכשווית. נראה לי שמאז סרטו של ארנו דפלשן "סיפור חג" לא הוקרן במוזיאון תל אביב סרט אחד ראוי. בעזרת הסרט "טוקיו סונטה" יש סיכוי לגאולה. נכון שהסרט מגיע באיחור של שנה לארץ, אבל העיקר שהוא מגיע וזוכה להיות מוצג על גבי המסך הגדול. המוזיאון צריך להפסיק לספק סרטים למועדון הפנסיונרים שנפתח בו, (ואכן הקהל ביום חמישי אחה"צ היה מורכב מקשישים שלא הפסיקו להרעיש), ויתחיל לספק סרטים למי שרוצה לראות קולנוע איכותי באמת, ו"טוקיו סונטה" הוא בהחלט צעד נכון בכיוון.אחרי יותר משני עשורים של פעילות קולנועית ענפה סוף כול סוף מגיע סרט של קיושי קורוסאווה לבתי הקולנוע בישראל. קורוסאווה (ולא להתבלבל עם אקירה) הוא אחד הבמאים היפנים החשובים בשני העשורים האחרונים שסיפק עד היום בעיקר סרטי אימה ופשע מצליחים ומסוגננים שאחד מהם אף זכה לרימייק הוליוודי. סרטו האחרון, "טוקיו סונטה" הוא דווקא דרמה משפחתית שיש בה תחושה גדולה של סוף דרך, אפוקליפסה אינטימית, רקוויאם פיוטי וקורע לב שאסור להחמיץ.
פרסומת
שום דבר לא באמת צפוי ב"טוקיו סונטה". מצד אחד מדובר בדרמה משפחתית ומצד שני זהו סרט אימה אורבני. מה שכן בטוח הוא שמדובר באחד הסרטים הטובים ביותר שנראו על מסך הקולנוע מזה זמן רב. נראה שדווקא ההתמחות של קורוסאווה בז'אנר האימה הופכת את הדרמה לבעלת עוצמה ומעניקה לה מימד חדש לחלוטין ואף לטוויסטים תסריטאים בלתי צפויים שלא אופייניים לז'אנר ולא אפרט אותם כאן כדי לא להרוס לכם את ההנאה מהסרט המעולה הזה. לכן לא פלא שהסרט זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן 2008. בדרמה זו התא המשפחתי המודרני הוא סוג של סיוט: בדידות, ניכור והמון חוסר תקשורת.בדיוק כמו בסרטי האימה היפנים גם כאן ישנן פריימים קפואים ואסתטיים, אם זו הנערה המסתתרת מאחורי המדרגות או הילד שנופל מהן, האם המתבוננת דרך המרפסת ואפילו התור במשרד התעסוקה. כולם שוטים המזכירים סרטי אימה יפאנים. אבל כאן אין רוחות שחזרו מהמתים. המתים הם חיים לחלוטין, הם מתגוררים בבית, חיים אחד עם השני אבל אינם מצליחים לתקשר. הבעת רגשות זה לא הצד החזק שלהם וכאשר הם סוף כול סוף חושפים את אשר על ליבם הם פועלים באלימות.
הסרט מתחיל כאשר אבי המשפחה מפוטר מעבודתו, הוא מחליט לשמור על כך בסוד מבני הבית. האם, עקרת בית, מתחילה לחפש אחר משמעות בחייה ואילו הבן הבכור מחליט לעזוב את הלימודים ולהתגייס לצבא האמריקאי. הדמות היחידה שתיצוק רגש לתוך הדיכאון הקיומי הוא הבן הצעיר שמחליט ללמוד בסתר פסנתר. הבן הבכור טוען שליפנים אין עמוד שדרה, שהם לא שולטים בגורלם. האב מפוטר על ידי הסינים המשתלטים על מקום עבודתו, האם תלויה באב, הבן הבכור מתגייס לצבא האמריקאי כדי להלחם בעירק ורק הבן הצעיר מנסה לקבוע מה יהיה גורלו והוא עושה זאת כנגד כול הסיכויים.הסרט היה יכול להסתכם בדרמה משפחתית שגרתית עשויה היטב אבל אז במערכה השנייה הסרט מפתיע בטוויסט בלתי צפוי שבו הוא מעמיד את האב, האם והבן הצעיר במצבים קיצוניים וקשים שיובילו אותם אל התחתית שממנה יהיה אפשרי רק לטפס ואולי אף לזכות לגאולה. וכמובן, המערכה השלישית שמסתיימת בסונטה והופכת את היצירה הקולנועית הייחודית הזו לתענוג פיוטי, מזכך ובלתי צפוי.
מעניין בהתחלה
לעיתים הזוי ומעיק
לא הבנתי את כל כוונות הבמאי..
שם:אבי שלמוןגיל:5803/10/2009 10:50:49
8/10
סרט מיוחד,מענין וגורם לך למחשבות גם לאחר הצפיה.
משפחה-חברה במשבר: משבר כללי ומשבר אישי. כל פרט מתמודד עם המשבר האישי והכללי בצורה שונה ומגיעים לתוצאה שמרכיבה פאזל אישי וחברתי של החברה היפנית המיוחדת.
אני נהנה מסרט שגורם לי למחשבות גם לאחר הצפיה בו.
קצת איטי וארוך לטעמי.
שם:אביב בן אברהםגיל:5503/10/2009 10:36:49
6/10
הנושא נפלא ומעניין, הצילומים נהדרים.
הסרט עשוי כמיטב המסורת היפנית, אסטטי ומוקפד.
מה שלא עשה לי את זה, זה המשחק קר (יפנים אמרנו), לא הצלחתי להתחבר לדמויות כאילו משהו לא אמיתי במשחק שלהם, למרות שבסרטים יפנים אחרים כן.