"הרצח של ורסצ'ה": ביקורת עונה

The Assassination of Gianni Versace Series Review

אלעד שלו על ""הרצח של ורסצ'ה": ביקורת עונה":
"מותח ומרתק ובעל אמירה חברתית חשובה"

שתף/י

פוסטר The Assassination of Gianni Versace

משחק דארן כריס אדגר רמירז פנלופה קרוז ריקי מרטין

מתח

ביקורת סדרה ל"הרצח של ורסצ'ה": ביקורת עונה מאת אלעד שלו | עורך ראשי

ציון המבקר

"עשוי מצוין"

דירוג הגולשים

ראית את הסדרה? העבר/י את העכבר ודרג/י!

9.5/10

מדד פופולריות

3.5/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

אחרי עונה מצוינת שעקבה אחר משפט הרצח של או ג'יי סימפסון, הצליח ריאן מרפי להתעלות על עצמו בעונה השנייה של "סיפור פשע אמריקאי" שעקבה אחר סיפור הרצח של מעצב העל ג'יאני ורסצ'ה בפתח אחוזתו במיאמי. כמו בעונה הקודמת, הצליחה גם העונה הנוכחית להגיע מהסיפור המותח כשלעצמו לנושאים שקורעים את החברה האמריקאית. אם אצל או ג'יי החצים הופנו לעבר יחס המשטרה לקהילה השחורה שגרם לתגובת נגד בזיכויו כנגד כל הסיכויים של שחקן הפוטבול האהוב, הפעם מדובר ביחס של המדינה והסביבה בשנות ה-90 לקהילה הגאה בארה"ב, שבבסיסו סיפור הרצח הסדרתי שיכול אולי היה להימנע. מבנה העונה גם הוא היה שונה מהרגיל וכמו בסרט "בלתי הפיך" החלה בסוף המקרה בירי של ורסצ'ה על ידי הרוצח הסדרתי אנדרו קונאנן ועברה מדי פרק אחורה לרציחות הקודמות של קונאנן ולנסיבות חייו שהובילו אותו לגל האלימות שהסתיים ברצח המעצב, עד שבפרק האחרון חזרה הסדרה לרצח ורסצ'ה וסגרה את המעגלים שנבנו לאורכה. הבנייה מהסוף להתחלה ואז בחזרה לסוף סייעה להבין את שרשרת הנסיבות שהובילו לרצח, את אוזלת היד של הרשויות, שכל עוד היה מדובר ברציחות של הומוסקסואלים לא מפורסמים לא פתחו במרדף משמעותי אחר קונאנן, ויותר מכל את סיפור חייו המרתק של הרוצח שהתגלה כאחת הדמויות המעניינות שנראו על המסך הקטן בשנים האחרונות.

הניגודים שמלווים את אופיו של קונאנן הופכים אותו לדמות שבלתי אפשרי לא לאהוב ולשנוא בו זמנית. הוא כריזמטי, יפה, אינטליגנטי, בעל גינונים של איש החברה הגבוהה, בעל תשוקה גדולה להצליח ולהראות לעולם שהוא מיוחד, כפי שאביו אמר לו בילדותו. מצד שני הוא בעל נטייה להרס עצמי, משקר פעם אחר פעם גם כשהדבר כמעט ועולה לו באהבת חייו ובעל נטיות אלימות יחד עם שנאה עצמית שמובילות לרצח של מאהביו הקשישים לצד אלו הצעירים. כשמגיע הפרק האחרון והוא מתחבא בווילה נטושה ואוכל מזון לכלבים אתה בו זמנית מייחל שיצליח להיגאל מהגורל המיועד לו, אך גם רוצה שייתפס ויקבל את העונש המגיע לו. נושא העל של הסדרה הוא, כאמור, היחס לקהילה הגאה, שהיה בשנות ה-90 בעייתי יותר עם מדיניות "אל תשאל, אל תספר" של הצבא האמריקאי והפחד ממגפת האיידס. דרך גלריה של דמויות משנה מקצין בחיל הים שנאלץ לפרוש בשל הגילוי על מיניותו ועד למאהבו של ורסצ'ה שמתאבד בסוף הסדרה בשל חוסר ההכרה של משפחת המעצב בו, נפרש היחס המזלזל והמקטין לקהילה הגאה באותה תקופה שגורם בין היתר לשנאה העצמית של קונאנן ולעובדה שהוא מצליח לרצוח לא פחות מחמישה אנשים עד שהרשויות משיגות אותו.

הבעיה בסדרה היא שברגע שהעלילה עוזבת את סיפורו של אנדרו ועוברת לוורסצ'ה היא נעשית פחות מעניינת. אדגר רמירז מגלם את המעצב בהצלחה (ודומה לו דמיון רב) והוא מוקף בקאסט מצוין הכולל את פנלופה קרוז כאחותו דונטלה וריקי מרטין כמאהבו אנטוניו, אך סיפור זה פחות מצליח לגעת בצופה ומהווה רקע בלבד לעלילה המרכזית המתחקה אחר קונאנן עד לילדותו. עלילה זו מסתיימת בפרק מצוין המראה כיצד אביו הפיליפיני שהונה במניות ונמלט מארה"ב היה המודל לחיקוי שהכזיב פעם אחר פעם את הצעיר האמביציוזי וגרם לו לפתוח במבוך השקרים שהרכיב את זהותו. מרפי, שזו האנתולוגיה השלישית במקביל שלו (לצד "סיפור אימה אמריקאי" ו"אויבות"), הוכיח בעונה זו שוב מדוע הוא אחד היוצרים המבוקשים והאהובים בארה"ב שמצליח לשלב בין הצהוב לאיכותי, בין אמירה חברתית לעלילה גדולה מהחיים ורוויה בהסתעפויות ומתח עולה וגובר. יותר מכל הסדרה הצמיחה כוכב גדול חדש בדמותו של דארן כריס, שכיכב כבר בסדרה "Glee" של מרפי, ונתן ב"הרצח של ורסצ'ה" הופעה כובשת ויוצאת דופן כאנדרו קונאנן שמעלה סקרנות גדולה לגבי תפקידיו הבאים.

אלעד שלו | עורך ראשי

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י