הביטלס: גט בק

The Beatles Get Back Series Review

דניאל עמיר על "הביטלס: גט בק":
"מתנה לחובבי מוזיקה באשר הם"

שתף/י

משחק בילי פרסטון רינגו סטאר ג'ורג' האריסון פול מקרטני ג'ון לנון

תיעודי

ביקורת סדרה להביטלס: גט בק מאת דניאל עמיר | כתב מדור "שובר מסך" וכתב קולנוע וטלוויזיה

ציון המבקר

"שווה כל רגע"

דירוג הגולשים

0/10

מדד פופולריות

3.4/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

מי האמין שהישועה לפרויקט נידח של הביטלס תגיע דווקא מכיוון במאי ניו-זילנדי שבילה קרוב לשני עשורים בצילום הוביטים בארץ התיכונה? הבמאי פיטר ג'קסון ביקר לפני מספר שנים בבנייני חברת "אפל" שבלונדון, כשהגיע לקדם את סרטו התיעודי ,"They Shall Not Grow Old", בו צבע וערך רסטורציה לקטעים תיעודיים ממלחמת העולם הראשונה. נציגי החברה, שראו את עבודתו הסיזיפית עם שעות של חומרים עתיקי-יומין, החליטו לחשוף בפניו אוצר בלום אחר - 60 שעות תיעוד (ע"י לינדזי-הוג וצוותו) מ-21 ימי העבודה הקדחתנית של הביטלס על "גט בק" בינואר 1969. עיניו של ג'קסון, מעריץ מושבע, נדלקו וכ-4 שנים מאוחר יותר - אחרי קיצוץ של הקאט המקורי בן 18 השעות, דחיית היציאה בשל עול המגיפה והחומרים ושינוי הפורמט מסרט תיעודי בן שעתיים לסדרה בת קרוב ל-9 (!) שעות בשירות הסטרימינג "דיסני פלוס" -"הביטלס: גט בק" הגיחה לאוויר העולם.ג'קסון מנצל את גישת "הזבוב על הקיר" המתישה לעיתים ואת ידיעתנו המוקדמת על הלהקה מלמעלה 60 שנות הימצאות בתרבות הפופולרית, והופך אותן על ראשן. האיבה שהוצגה בסרטו המקורי של לינדזי-הוג הופכת לשורה של קאברים של שירי רוקנ'רול (מימי הרביעייה בהמבורג בראשית שנות ה-60) במבטא ליברפולי כבד; הנוכחות "המקניטה" של יוקו אונו מסתכמת באמנית היפנית קוראת עיתון ואוכלת צנים לצד בן זוגה הממושקף ("זה יראה כה קומי בעוד כ-50 שנה: 'הם התפרקו כי יוקו ישבה על מגבר'", צוחק פול מקרטני ברגע מריר-מתוק), ריבים מתחלפים בשורות מחץ מכל עבר ושירים שנדמו לנו כיצירות אמנות מתוכננות ומוקפדות מומצאים על המקום כהערה אגבית.

ג'קסון - ללא עזרה ממומחים מדופלמים לתולדות הרביעייה ושלל "ראשים מדברים" אחרים - מציג לנו אווירה חדשה לגמרי של "הביטלס": לא אלי רוק, לא גאונים בפעולה מתמדת - אלא חברים טובים שאוהבים לנגן יחד, או אולי קודם לכן - אנשים. לכן, אחת התחושות החזקות ביותר שעולות מ-"גט בק" היא תחושה של משפחה - נכון, הביטלס לא שידרו אף פעם התנשאות, ותמיד ניסו להעביר אווירה של כנות עוד בימי פעילותם, אבל גם אחרי עשרות אלפי שעות תוכן שסופקו לנו עליהם או על-ידם, נדמה כי זו הפעם הראשונה שהלהקה שתמיד הרגישה כמו משפחה לכל כך הרבה מעריצים, באמת הופכת לכזו. דרך אלמנט זה, ג'קסון מציג לנו אלגוריה על מצב שכולנו מכירים טוב: מערכת יחסים שמגיעה לקיצה - וקיצה היה ידוע מראש - אך בין החשש ממקומם החדש כעת במציאות, החברים בה מעדיפים לנצל כל רגע דל לשמור על מה שבנו כה יפה יחד. במובן מסוים, "גט בק" לא שונה מ"תמונות בחיי נישואין". כך, כשאותו רגע נודע המתאר את עזיבתו של ג'ורג' את הלהקה מוצג בקונטקסט (ולא מחוץ להקשר, כמו שהוצג בסרטו של לינדזי-הוג), אנו מבינים שלכימיה החזקה כל כך של פול וג'ון - אפילו בימי משבר - יש השפעה רבה על מי שנותר לא פעם מחוצה לה; כשג'ון ופול מדסקסים בארוחת הצהריים (ג'קסון משתמש בחוכמה באודיו שנקלט ע"י מיקרופון שהושתל ע"י צוות הצילום המקורי בזר פרחים) על אשמתם ביחס כלפי ג'ורג', אך גם על אותם התפקידים 'המנהליים' וה'אפרוריים' אליהם נקלעו במרוצת השנים, אנחנו מבינים שקל הרבה יותר להתכחש לקשיים עד שהם מתפוצצים לך בפנים.

באותה מידה, דברים שנראים לנו חסרי כל משמעות בעבר, הופכים לקריטיים לחלוטין אחר כך. כך, הביטלס נזכרים בערגה בטיול שלהם להודו - פחות משנה לפני כן - בעקבות המהרישי. טיול שהוציא כל אחד מהם בזמן אמת ברגשות מעורבים; או ג'ון לנון משבח, לאחר פגישה ראשונה, את איש העסקים הממולח אלן קליין, שבניהולו הכושל את 'הביטלס' הוביל בסופו של דבר לפירוקם המקצועי ולתביעות חוזרות ונשנות של חברי הלהקה אחד כלפי השני. "אולי זה הזמן לגירושים", אומר ג'ורג ברגע ציני כביכול אבל כן במציאות. "אני אומר את זה מההתחלה", עונה לו פול, והלב לא יכול שלא להכמיר. אבל לא הכל ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו כאן - "גט בק" נותן גם לא מעט במה לאנשים שסבבו את הרביעייה באותם ימים טרופים, מטכנאי הסאונד גלין ג'ונס, לינדזי-הוג עצמו, שמנסה לקדם את רעיון ההופעה לא רק בלייב אלא בלוב, והמפיק האגדי של הלהקה, ג'ורג' מרטין (שמתפקד בפרויקט זה בתפקיד זוטר יותר), עד אורחים/ות - כדוגמת המוזיקאי בילי פרסטון, פיטר סלרס (שמפציע לכמה רגעים לבחון את האולפן בו יחל לצלם את הסרט "The Magic Christian", עם רינגו בתפקיד הראשי לצידו) ולינדה מקרטני, אז עוד רק בת זוגתו הטרייה של פול, שמצלמת את הלהקה בעבודה ומביאה איתה את ילדתה הקטנה הת'ר (שמבצעת כאן חיקוי יוקו אונו מושלם), שלימים תהיה שותפתו הצמודה לעבודה עד יום מותה בטרם עת מסרטן ב-1997. השאלה הנשאלת מהסדרה היא עד כמה 9 שעות של גיחוכים באולפן קורצים לכולם? זהו, שכאן אולי עולה חולשתו הגדולה ביותר של הפרויקט שרקח ג'קסון - אורכו. מי שלא מעריץ מושבע ככל הנראה יתקשה לעמוד בקצב האמיתי-מדי של "גט בק", וחבל. לכן, דווקא הרעיון המקורי של סרט תיעודי בן שעתיים שיוקרן בבתי הקולנוע היה יכול לשמור על הרוח האותנטית שניסה להשיג ג'קסון בתכניתו ועדיין למשוך מספיק קהל לחזות בתוצר הנהדר הזה. עם זאת, מי שמצליח לסיים את הסדרה זוכה לקליימקס מדהים של ממש, כשג'קסון מציג את הופעת הגג האייקונית בשלושה מסכים - זה לצד זה - וכך מציג את ההתלהבות הגועשת של חברי הלהקה, העוברים והשבים ברחוב שנקלעו בשמחה לסיטואציה, וההנאה שנוצרת במקביל אצלנו הקהל, 52 שנה אחרי. "הביטלס: גט בק" הוא פרוייקט שאפתני לכל דבר ועניין, אך לא איסוף החומרים, הרסטורציה או הסאונד בו מציגים דווקא את השאפתנות - אלא הרעיון שגם אלו מספרי ההיסטוריה הרגישו רגשות.

דניאל עמיר | כתב מדור "שובר מסך" וכתב קולנוע וטלוויזיה

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י