כמדי יום שני, ב- HOT PRIME ממשיכים לשדר כמה מסרטי התעודה החשובים של השנים האחרונות. השבוע ישודר "מחתרת החזאים", סרטם של ביל גרין וסם סיגל, שהיה מועמד לאוסקר בשנה שעברה.
הסרט מחזיר אותנו אחורה אל סוף שנות השישים, תקופת התעוררותן של תנועות המחאה הרבות נגד מלחמת וויטנאם וחוסר הצדק החברתי. לצד תנועות כמו "הפנתרים השחורים", הקימה קבוצת סטודנטים שמאלניים את "מחתרת החזאים", ארגון שחבריו היו פלג קיצוני של תנועת מחאה סטודנטיאלית ושמו בא בהשפעת שורה מהשיר-" Subterranean homesick blues" של בוב דילן, האומרת שלא צריך חזאי לראות לאן הרוח נושבת (הרוח, כלומר, המצב החברתי). חברי הארגון לא הסתפקו רק בהפגנות ונאומים - הם החליטו לקחת את המחאה צעד אחד קדימה וקראו להביא את המלחמה הביתה. במהלך שנות השבעים הם בצעו סדרת פעולות טרור שמטרתן לפגוע במוסדות אמריקניים מרכזיים כמו הפנטגון והקונגרס ובאופן טבעי החלו להיחשד ע"י הממסד כאויבי המדינה.
עם זאת, חשוב לזכור שעדיין מדובר בשנות השישים, תקופה בה רעיונות מוסריים היו לא אחת תוצאה של כמות לא מועטה של סמים ואורגיות חופשיות. כך גם במקרה של "מחתרת החזאים", שחבריה המתראיינים בסרט מדברים על איך לצד הדבורים והמחאות החברתיות, הם היו עסוקים גם בלא מעט מעשים חברתיים אחרים משל עצמם. המבט שמאפשרים יוצרי הסרט דרך הראיונות נותן נקודת ראות מעניינת על תקופה שהייתה ללא ספק מבלבלת עבור אנשים צעירים, שגילו את הפשעים שעושה מדינתם ונמצאו במעין דיסוננס בנוגע למה עליהם לעשות.הסרט עצמו מלווה גם בלא מעט קטעי ארכיון, ביניהם לא מעט תמונות קשות, שמוסיפים על הראיונות ובכך שופכים אור על המצב בו היו שרויים חברי הארגון. באמצע שנות השבעים, בעקבות העובדה שהיו נתונים תחת מעקב תמידי מצד ה- FBI, החליט הארגון לרדת למחתרת וכעבור מספר שנים, בתחילת שנות השמונים, החלו חבריו להסגיר את עצמם.
הסרט מצליח להרכיב תמונה מורכבת ומעניינת על שנות השישים והשבעים ולבחון ולבקר את אותן תנועות והאידיאות שלהן שנאלצו להתעמת בסופו של דבר מול המציאות. בראיונותיהם, חברי הארגון לשעבר מדברים על השנים הללו בטון מפוכח שלעתים גם מצליח לרגש, אך בשלב מסוים הסרט מתחיל לחזור על עצמו ולייגע בחלקו האחרון.
כל מי שיש לו עניין בתקופה לא ירשה לעצמו להפסיד את הסרט, אבל בסה"כ, ולמרות שניתן לעשות לא מעט השוואות בין המצב של ארה"ב בשנות השישים לבין המצב כאן (וחוסר המעש לעומתו), יש הרגשה שהסרט הזה מיועד לקהל אמריקאי המכיר את הספור טוב יותר, בעוד הקהל בארץ עלול לראות אותו כלא יותר מסרט תיעודי היסטורי שגרתי.